הניצוץ הפנימי / רפי זברגר

נדרים מט ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

בסייעתא דשמיא אנו מתחילים היום פרק שישי ''הנודר מן המבושל''. עיקרון של פרק זה ושני הפרקים שלאחריו נוגע בכלל ''נדרים הלך אחר לשון בני אדם''. כלומר, אנו מפרשים את לשון הנדר כפי הלשון המדוברת באותו מקום של הנודר. נלמד קטע מתוך המשנה הראשונה:
אמר קונם תבשיל שאיני טועם - אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה, ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה.
הנודר מתבשיל כוונתו רק לאסור על עצמו מאכל שהתבשל בחום ונאכל ביחד עם פת, כפי שתסביר הגמרא. זאת בניגוד לדין הראשון של המשנה, כשנדר מן ''המבושל'', שם הכוונה לכל תבשיל, גם שאינו נאכל עם הפת.
לכן מעשה קדרה רך הנאכל עם הפת נכלל בנדר, אך מעשה קדרה עבה אינו נאכל עם פת ולכן מותר.
ביצה טורמוטא ודלעת רמוצה שיוסברו בגמרא בדף הבא, גם כן נאכלים עם פת ולכן מותרים. 
 

הנושא

נלמד חלק מן הדיון בגמרא על דין זה:
והא מתבשיל נדר!
שואלת הגמרא, הרי מעשה קדרה עבה הוא גם תבשיל, ומדוע אינו נאסר בנדר?
אמר אביי: האי תנא, כל מידי דמתאכל ביה ריפתא - תבשיל קרו ליה;
עונה הגמרא את שהסברנו כבר במשנה, כי כוונת הנודר באותה תקופה הייתה לתבשיל הנאכל עם פת, ומכיוון שמעשה קדרה עבה אינו נאכל עם הפת, אינו נכלל בנדר.
והתניא: הנודר מן התבשיל - אסור בכל מיני תבשיל, ואסור בצלי ובשלוק ובמבושל, ואסור בהיטריות רכות, שהחולין אוכלין בהן פיתן.
הגמרא מוכיחה את הטענה מברייתא (והתניא בניחותא) הקובעת כי מיני תבשיל הם מאכלים הנאכלים עם הפת על ידי החולים.
"היטריות רכות" הכוונה לדלעת שכאמור בברייתא נאכלים על ידי החולים, על כך מקשה הגמרא מהסיפור הבא:
איני? והא רבי ירמיה חלש, על לגביה ההוא אסיא לאסיוה, חזא קרא דמחת בביתיה שבקיה ונפק, אמר: מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה, ואנא איעול לאסאה יתיה?
כשחלה רבי ירמיה הגיע אליו רופא לרפאותו. כשראה הרופא שיש לו דלעת, עזב את ביתו של רבי ירמיהו ואמר שאם ''מלאך המוות'' בדמות דלעת נמצאת בביתו אין לי מה לרפאותו. מכאן שדלעת אינה טובה לחולים וקשה על הברייתא!
לא קשיא: הא ברכיכי, הא באשוני.
תשובה ראשונה של הגמרא מבדילה בין דלעת רכה לדלעת קשה. הרכה טובה לחולים והקשה אינה טובה לחולים ואולי אינה טובה בכלל. לפי תשובה זו הרופא ראה כנראה דלעת קשה בבית רבי ירמיה.
רבא בר עולא אמר: הא בקרא גופיה, והא בגוויה דקרא,
רבא בן עולא מתרץ תירוץ נוסף ומבדיל בין התוך של הדלעת לקליפה החיצונית. התוך הינו טוב לחולים ולכולם, והקליפה הקשה אינה טובה ומזיקה. לפי תשובת רבא הרופא כנראה ראה קליפות של דלעת בביתו של רבי ירמיה.
דאמר רב יהודה: לוליבא דקרא - בסילקא, לוליבא דכיתנא - בכותחא,
הגמרא מוכיחה את תשובת רבא מדברי רב יהודה שאמר כי המבשל את תוכו של הדלעת עם תרד הוא טוב לחולים. כמו כן, גם התוך של צמח הפשתן המבושל עם כותח (מי חלב עם פירורי לחם או קמח שעורים) מסייע לחולים.
ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ.
עובדה זו על תוך הפשתן אין לאמר בפני עם הארץ. ישנם בחז''ל מספר הסברים מדוע אין לאמר זאת בפני עם הארץ:
שום דדבר מעולה הוא לרפואה ואסור לומר להם שום דבר שיהנו ממנו, ואית דאמרי דלא ליכלו טובא וליפסדו כיתנא
המפרש מביא שני הסברים: הראשון אומר כי תוך הפשתן המבושל עם הכותח הינו ''דבר מעולה לרפואה'', ויש להסתירו מפני עמי הארצות כדי ''שהם לא ייהנו'' מדבר זה.
הסבר שני אומר כי אם עמי הארצות יכירו זאת, הם יחסלו את כל הפשתן ולא יישאר ממנו..
הרשב''א והמאירי מסבירים כהסבר הראשון של המפרש, ולתוספות לא נראה הסבר זה.
אהל משה בהגהותיו על הש''ס כתב:
אסור לאומרו בפני עם הארץ, הוא סיום על דברי רבא בר עולא, דחילוק זה אסור לומר לע"ה, פן לא יזהר ויאכל הקשה ויסתכן.
זהו כיוון הפוך להסברים הקודמים, דווקא מתוך דאגה לעמי הארצות שלא ידעו להבחין בין התוך של הדלעת והפשתן לבין החוץ שאינו טוב, ואז חס וחלילה יסתכנו, מתוך חשש זה לא אומרים זאת לעמי הארצות.
נעיר כי גם להסבר הראשון של המפרש, הרשב''א והמאירי יש להסביר כי מדובר בעם הארץ שעובר על איסורים חמורים כמו רודף אחרי נערה מאורסה וכדו' שעליו גם נאמר כי אין מצווה להשיב אבדתו. אבל עמי הארצות כיום, שהינם בבחינת ''תינוק שנשבה'' בוודאי אין הכוונה אליהם, ואין למנוע מהם רפואה. 
 

מהו המסר

מצאנו מספר פירושים מדוע אין לומר לעם הארץ את ''החידוש'' והיכולת המופלאה שניתן להפיק מן הפשתן. ניתן לחלק זאת לשתי אסכולות: זו המבקשת למנוע מעם הארץ ''דברים טובים'' וזו ההפוכה, המבקשת דווקא למנוע סכנה גדולה שיכולה להיות אצלם, אם לא יבינו ולא יבדילו כדבעי בין הטוב והרע.
ההערה שהערנו לעיל חשובה היא עד מאוד: בימינו יש לקרב עד כמה שניתן עמי הארצות, שהרי ידוע כי בכל יהודי ישנו ניצוץ פנימי עמוק ושורשי המחובר לה', ולאור ימים שלפני חנוכה, בהם אנו נמצאים (תשפ''ג) אנו נדרשים למצוא את הדרך הטובה ביותר להדליק את אותו ניצוץ ולהפכו לאש גדולה ומאירה. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]