אין דבר העומד בפני הרצון / רפי זברגר

נדרים נ ע''א
 

הקדמה 

בדף הקודם קראנו על מסירות מספר חכמים לתורה מתוך עוני ודלות, ובדף שלנו מספרת הגמרא את הסיפור הידוע על רבי עקיבא ואשתו ומסירות שניהם ללימוד התורה של רבי עקיבא. הסיפור שייך למסכתנו גם בנוגע לנקודה המציינת כי כלבא שבוע הדיר את ביתו מכנסיו, ולאחר מכן התירו לו את הנדר. סיפור מוכר וידוע וכבר למדנו עליו בגרסה מעט שונה במסכת כתובות (ס''ב:). נחזור עליו ונתמקד במספר נקודות חשובות. 
 

הנושא

רבי עקיבא איתקדשת ליה ברתיה (דבר) דכלבא שבוע, שמע (בר) כלבא שבוע אדרה הנאה מכל נכסיה, אזלא ואיתנסיבה ליה בסיתוא.
רבי עקיבא שהיה בזמנו רועה צאן עני, קידש את ביתו של כלבא שבוע לאחר שזיהתה בו תכונות טובות. אביה, כלבא שבוע היה אדם עשיר מאוד, מעשירי ירושלים, ולאחר ששמע על הקשר עם האדם הפשוט (לא ידע בכלל תורה) והלא מיוחס (היה צאצא למשפחת גרים) הדיר אותה מכל נכסיו. משלא יכלה לגור בבית אביה (אסור לה ליהנות מנכסיו) נישאה לרבי עקיבא. [
הוה גנו בי תיבנא, הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה, אמר לה: אי הואי לי, רמינא ליך ירושלים דדהבא.
מרוב עוניים גרו רבי עקיבא ואשתו בבית התבן, ללא כרים וכסתות. רבי עקיבא ליקט את התבן משערות אשתו ואמר לה שאם היה לו כסף היה נותן לה תכשיט עם עיטור ירושלים של זהב.
אתא אליהו אידמי להון כאנשא וקא קרי אבבא, אמר להו: הבו לי פורתא דתיבנא, דילדת אתתי ולית לי מידעם לאגונה. אמר לה רבי עקיבא לאנתתיה: חזי גברא דאפילו תיבנא לא אית ליה.
כדי ''להרגיע'' את אשת רבי עקיבא, הגיע אליהו בדמות אדם לפתח בית התבן וקרא להם להביא לו מעט מן התבן, כיוון שאשתו ילדה ואין לה אפילו כרית לשכב עליה. בכך ניחם רבי עקיבא את אשתו ואמר לה שיש אנשים שאפילו תבן אין להם. זהו מבט אמוני המביא לשמחה, אשר אינו מחפש מה יש לאנשים אחרים ואין לו, אלא הפוך - מה יש לו ואין לאנשים אחרים, בבחינת ''איזהו עשיר השמח בחלקו''.
אמרה ליה: זיל הוי בי רב, אזל תרתי סרי שנין קמי דרבי אליעזר ורבי יהושע.
עודדה אשתו את רבי עקיבא ללכת וללמוד בבית המדרש, אף שיעזוב אותה לבדה, ואמנם הלך ולמד מתורתם של רבי אליעזר ורבי יהושע.
למישלם תרתי סרי שנין קא אתא לביתיה, שמע מן אחורי ביתיה דקאמר לה חד רשע לדביתהו: שפיר עביד ליך אבוך, חדא, דלא דמי ליך! ועוד, [שבקך] ארמלות חיות כולהון שנין!
לאחר שתים עשרה שנות לימוד חזרה לביתו ושמע מאחורי הדלת איש "רשע" אומר לאשתו, כי אביה צדק שהוא הדיר אותה מנכסיו משתי סיבות: אחת – שרבי עקיבא אינו דומה לה ואינו ''שווה'' כמוה. שתים – השאיר אותה בגפה במשך תקופה כה ארוכה שהיא בעצם הייתה ''אלמנה חיה'' בכל אותן השנים.
אמרה ליה: אי צאית לדילי, ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא. אמר: הואיל ויהבת לי רשותא איהדר לאחורי. הדר אזל הוה תרתי סרי שני אחרנייתא.
אשת רבי עקיבא ענתה לאותו רשע ואמרה לו שאם רבי עקיבא היה מציית לה, היא הייתה אומרת לו ללכת לעוד שתים עשרה שנות לימוד נוספות. וכששמע זאת רבי עקיבא, לא נכנס לבית, עשה ''אחורה פנה'' וחזר לבית המדרש לעוד שתים עשרה שנים של לימוד!
אתא בעשרין וארבעה אלפין זוגי תלמידי, נפיק כולי עלמא לאפיה. ואף היא קמת למיפק לאפיה,
לאחר עשרים וארבע שנים שנות לימוד, הפך להיות רב גדול מאוד. חזר לביתו כשהוא מלווה בעשרים וארבע אלפי זוגות תלמידים (גרסה אחרת היו לו שנים עשר אלף זוגות תלמידים), וכולם יצאו לקראתו, כולל אשתו.
אמר לה ההוא רשיעא: ואת להיכא? אמרה ליה: יודע צדיק נפש בהמתו.
אותו רשע (שדיבר אתה שתים עשרה שנים לפני) שאל אותה – כיצד זה היא הולכת בלבוש קרוע ולא מכובד לקבל פני הרב הגדול? ציטטה לו את הפסוק במשלי (י''ב, י'): יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי:, בכוונה לומר כי הצדיק שמבין את נפש בהמה שלו, בוודאי יבין לליבי ויקבל אותי כמו שאני.
אתת לאיתחזויי ליה, קא מדחן לה רבנן, אמר להון: הניחו לה, שלי ושלכם שלה הוא.
ניסתה אשתו להתקרב אליו, וחכמים ''דחו'' אותה (לא נאה לבוא כך לפני הרב הגדול), ורבי עקיבא אמר להם את המשפט הידוע ''שלי ושלכם שלה הוא''. היא בצניעותה, ובהסכמתה ובהרשאתה המיוחדת מאוד לתת לו ללכת ללמוד שנים רבות, בעצם מהווה גורם מספר אחד לגודלו בתורה, וממילא לגדולתכם בתורה (תלמידיו למדו ממנו).
שמע (בר) כלבא שבוע, אתא ואיתשיל על נידריה ואשתריי ואשתרי.
כלבא שבוע שמע על בואו והלך ונשאל אצל רבי עקיבא על נדרו (בטרם ידע שהוא בעצם חתנו) ורבי עקיבא התיר לו את נדרו, ובכך יכל לחזור ולתת לביתו ולחתנו מרוב עושרו.
  

מהו המסר

יש הרבה מה להתייחס לסיפור מופלא זה, נתמקד בשתי נקודות:
• כשהגיע רבי עקיבא לאחר שתים עשרה שנות לימוד ושמע את דברי אשתו מעבר לדלת, מיד לאחר מכן, חזר לבית המדרש. יש להבין מדוע לפחות לא נכנס להגיד שלום ולשתות כוס קפה ורק לאחר מכן יחזור לבית המדרש? לומדים מכאן בעלי המוסר שאינו דומה לימוד רצוף של עשרים וארבע שנים ללימוד מפוצל של פעמיים שתים עשרה שנים. מכאן שיש משמעות גדולה להתמדה בלימוד ורציפות הלימוד – עיקרון חשוב ומעניין.
• מקשים המפרשים כיצד התיר רבי עקיבא את נדרו של חותנו והרי זה ''פתח'' על ידי ''נולד'' (עובדה שקרתה לאחר זמן הנדר ולא הייתה בעת נדרו), והרי למדנו כי לדעת חכמים אין פותחים נדר בנולד (ס''ב).
עומדים התוספות בכתובות (ס''ג.) בתשובתם הראשונה על נקודה מאוד מעניינת:
דהכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול.
אדם שהולך ללמוד תורה באמת וברצינות, ''דרכו'' הוא שייהפך ל''אדם גדול''.
זהו מסר חשוב מעין כמוהו, המלמדנו כי אין אדם שלא יכול להצליח ולהגיע לפסגות. אם אדם באמת לומד בכל הרצינות, ובכל ההתמדה מתוך שקידה עצומה, אין זה דבר ''נולד'' ולא ידוע – אלא גדלותו ידועה וברורה כבר מתחילה. '
'אין דבר העומד בפני הרצון'' - נרצה, נתמיד, נשקיע ונשתדל – נגיע בעז''ה ונצליח.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]