גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שמו מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף נ ע"א

איך התיר רבי עקיבא את נדרו של כלבא שבוע חמיו – והלא היה נוגע בדבר?

במכילתין (נ, א) הובאה העובדא דרבי עקיבא כשנשא את בתו של כלבא שבוע, ונדון בחלק הנוגע לכללי התרת נדרים, שכאשר שמע על כך כלבא שבוע, "אדרה הנאה מכל נכסיה... אמרה ליה, זיל הוי בי רב, אזל תרתי סרי שנין קמי דרבי אליעזר ורבי יהושע" וכו'... עד שחזר "בעשרין וארבעה אלפין זוגי תלמידי, נפוק כולי עלמא לאפיה... שמע בר כלבא שבוע אתא ואיתשיל על נידריה ואשתריי, ואשתרי". ובמסכת כתובות (סג, א) מובא עוד: "שמע אבוה דאתא גברא רבה למתא, אמר, איזיל לגביה אפשר דמפר נדראי, אתא לגביה, אמר ליה אדעתא דגברא רבה מי נדרת, אמר ליה אפילו פרק אחד ואפי' הלכה אחת, אמר ליה, אנא הוא, נפל על אפיה ונשקיה על כרעיה ויהיב ליה פלגא ממוניה".

הנה, בשו"ת ריב"ש (סי' תו) נשאל אודות "המדיר חבירו מנכסיו, כשבא המדיר לישאל על נדרו אם יכול המודר להתירו ביחיד אם הוא חכם, ואם תמצא לומר שלא יוכל להתירו ביחיד, אם יוכל להתירו בצירוף... דהא חכם בודק סכין ורואה טרפה לעצמו (עי' חולין מד, ב).

והשיב הריב"ש: "אין החכם המודר יכול להתיר למדיר הנדר ההוא ביחיד, דהוה ליה כנדרי עצמו, כיון שהוא נוגע בדבר, ומפורש הוא בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) דתניא התם 'קונם הנייתי על בני עירי, אינו נשאל לזקן שיש שם, הניית בני עירי עלי, נשאל לזקן שיש שם'. ופירושו מבואר, דכשאסר הנאת נכסיו על בני עירו אין אחד מהן יכול להתירו - שכלן נוגעין בדבר, אבל כשהוא אסר נכסיהן עליו אינן נוגעין בדבר, דמה להם אם הוא אסור בנכסיהם, ולזה יכול החכם שבהם להתירו או שלשה הדיוטות מהם, ועוד בארו במקום אחר בירושלמי (נדרים פ"י ה"ח) דכל שאדם נוגע בדבר אינו יכול להתיר, דהוה ליה כנדרי עצמו. דעל מתני' דתנן במסכת נגעים (פ"ב מ"ה) 'כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו; כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו, ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים', שאלו בירושלמי 'נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה, פשיטא שאינו מיפר לה לענין הבעל (כלומר, בכח הדין שבעל מיפר ביום שמעו), מהו שיפר לה לענין הזקן (-האם הבעל יכול להפר נדרי אשתו מדין חכם שמתיר נדרי אחרים), מה קיימין, אם בנדרים שבינו לבינה, נדרי עצמו הן [ואינו יכול להתירם], אלא כינן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים, ולא רבי יהודה היא, תנינן בשם רבי יהודה. רבי חייא תני לה בשם חכמים. ע"כ בירושלמי".

וכלפי מה שרצה לדמות למה שחכם בודק סכין ורואה טריפה לעצמו, כתב הריב"ש: "ולא דמי לחכם רואה טרפה לעצמו, דכל אדם נאמן באסורין, אבל בהתר נדרים דאין אדם מתיר נדרי עצמו, כדכתיב (במדבר ל, ג) 'לא יחל דברו', ודרשינן (ברכות לב, א) 'הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו', כל שנוגע בדבר אם היה מתיר יחידי הוה ליה כמתיר נדרי עצמו". והיינו, כי אמנם אדם נאמן לעצמו באיסורים, ואין חוששין שבגלל נגיעתו יתיר לעצמו איסור תורה, אלא, שבהפרת נדרים גזירת הכתוב היא שאין אדם מתיר נדר הנוגע אליו, ולכן אין החכם יכול להתיר שום נדר הנוגע אל עצמו.

בהמשך מסיק הריב"ש: "ומיהו משמע דבצירוף שנים מן השוק מתיר, כיון שלא היה הוא הנודר עצמו, דבכי האי גונא דאיכא אחריני דלא חשידי, לא חשבינן ליה כנדרי עצמו מפני שהוא נוגע בדבר, דהא תניא במסכת בכורות (לא, א) 'כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו', ואפילו הכי אמרינן התם דמצטרף הוא עם שני הדיוטות".

בעיקר נידון זה שיכול החכם להצטרף עם שנים אחרים נחלקו הראשונים, כי הנה בפירוש הר"ש (נגעים שם) כתב: "ודוקא בפני עצמו אין יכול להתיר, אע"פ שהוא מומחה, אבל להצטרף עם שנים להתיר כדין ג' הדיוטות יכול להתיר, דטעמא משום דחשדינן ליה, דילמא מיקל גבי אשתו שלא לבקר נדרה, וכיון דהוו בי תלתא לא חשידי, וכן מוכח בבכורות בפרק עד כמה (שם) דמוקמי סיפא דמתניתין ד'כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורי עצמו' - ביחיד מומחה, דאי בתלתא לא חשידי", ובהגה"ה על הר"ש כתב: "ואין הנדון דבכורות דומה לראיה, דהתם משום חשדא גרידא הוא דאתינא עלה... ומשום הכי כל כמה דאסתלק חשדא מצי מתיר, ברם הכא גזירת הכתוב הוא, שאין חכם מתיר נדרי עצמו... ולא משום חשדא", והיינו, כי אם הטעם הוא משום חשד שקר בגלל נגיעת עצמו, שפיר יכולים לצרף שנים אחרים, וכך אין חשש שישקר כשהשנים הנוספים אין להם נגיעה כלל, אמנם אם גזירת הכתוב היא שאין להתיר נדרי עצמו, אז גם בצירוף שנים אחרים לא יועיל להתיר נדרי עצמו, וכבר תמה ב'קובץ שיעורים' (כתובות אות רט), שהריב"ש אחז החבל בשני ראשים, כי כתב לחלק בענין נדרי עצמו שהוא מפאת גזירת הכתוב, ואם כן איך יועיל צירוף שנים אחרים, ונשאר בצ"ע.

והנה השואל בתשובת הריב"ש רצה להוכיח ממעשה דרבי עקיבא שהתיר את הנדר של כלבא שבוע שהיה נוגע לאשתו, ועל כך השיב הריב"ש: "ומה שכתבת דר' עקיבא התיר נדר חמיו, זה לא מצאתי, דבפרק הנודר מן המבושל לא אמרינן אלא 'שמע בר כלבא שבוע אתא ואתשיל על נדריה ואשתרי מן נכסיה', ולא הזכירו מי המתיר, ואפשר שמן התלמידים היו המתירין, ובכתובות פרק אע"פ לא הזכירו אלא שבא לפני רבי עקיבא להתיר לו נדרו, ולא היה יודע שהוא חתנו, ורבי עקיבא אמר ליה 'אלו הוה חתנך צורבא מרבנן מי עבדת הכי, אמר ליה רבי, אפילו פרק אחד ואפילו הלכה אחת, א"ל אנא הוא', ולא הוזכר שם שהתירו הוא, ואם הוזכר שם שפתח לו פתח, אין בזה הוראה שהיה הוא המתיר... דבפרק ארבעה נדרים (כב, ב) אמרינן 'נפק רב סחורה פתח פתחא לנפשיה', ואע"פ שבודאי לא היה הוא מתיר לעצמו, בדרבי עקיבא נמי אפשר, דכיון דאשתו כגופו, והיא היתה נוגעת בדבר חשבינן ליה לר' עקיבא נוגע בדבר, ולא היה יכול להתירו ביחיד, ואם התירו הוא היה על ידי צירוף".