נתינת כבוד לא בלב שלם
הרב דב קדרון
נדרים סב ע"א
אין איסור גזל בפירות מיובשים שנשארו בשדה לאחר שרוב בעלי הפירות הכניסו את פירותיהם, ומסופר בגמרא שרבי ורבי יוסי ברבי יהודה נקלעו למקום מסוים, ושם רבי אכל מן הפירות שנותרו, ואילו רבי יוסי ברבי יהודה לא אכל, וגם לאחר שבא בעל הפירות ושאל מדוע אינכם אוכלים, הוא לא רצה לאכול, כי הרגיש שלא הייתה כוונתו לתת להם את הפירות בלב שלם, ולא הציע להם לאכול מתוך נדיבות הלב (הרא"ש בפירושו).
מכאן רצה בעל שו"ת אפרקסתא דעניא (חלק ד - עניינים שונים סימן שצט) להביא ראיה שאין לקבל איזה כיבוד או הנאת דבר מאיש, כאשר יש מקום לחוש שמבקש לכבדו רק מתוך חוסר נעימות, שייחשב הדבר לגנאי לו, אבל אין רצונו באמת לכבדו. הוא מוסיף לבאר שרבי אכל מן הפירות רק בתחילה, אבל לאחר שראה את תגובתו של הבעלים, והבין, כמו רבי יוסי ברבי יהודה, שהציע להם לאכול רק מתוך חוסר נעימות, גם רבי לא המשיך לאכול מאותם פירות.
אבל במסקנתו הוא כותב שאין ראיה מהסיפור הזה, כי אותו אדם בעצם לא הציע להם לאכול, אלא רק שאל: מדוע אינכם אוכלים? וייתכן שמכיוון שרק השתמש בלשון שאלה ולא הציע להם לאכול – זה מוכיח שעינו צרה באכילתם, אבל אדם שבפירוש מציע לחברו לאכול משלו, ולא ידוע האם עושה זאת בגלל שלא נעים לו או שבאמת רוצה לכבד את חברו – ייתכן שמותר לאכול משלו. הוא מסיים בסיפור על האדמו"ר זצוק"ל בעל לקט עני, שאיש אחד אשר רוחו זרה אליו כבדו בסנדקאות ולא קיבל. וכאשר נשאל מדוע עשה זאת, השיב שהאיש ההוא לא כיבדו אלא לפנים, ולא מתוך רצון אמיתי לכבדו.
