המותר אינו בהכרח גם רצוי / רפי זברגר

נדרים סב ע''א
 

הקדמה 

המשנה בדף הקודם הגדירה כלל בנושא נדר לזמן שאינו מוגדר דיו:
כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע - אסור עד שיגיע, אמר עד שיהא - אסור עד שיצא; וכל שאין זמנו קבוע, בין אמר עד שיהא, בין אמר עד שיגיע - אינו אסור אלא עד שיגיע.
אם נדר ל''זמן קבוע'' כמו פסח שידוע בדיוק מתי מתחיל החג ומתי הוא מסתיים, אזי: אם נדר בלשון "עד שיגיע" אותו זמן – הרי הנדר חל עד לתחילת אותו זמן, אם נדר בלשון "עד שיהא" – הנדר חל עד שיצא אותו זמן.
אם נדר ל''זמן שאינו קבוע'' (יודגם מיד בהמשך המשנה) בשני הלשונות הללו (עד שיגיע או עד שיהא) הנדר יחול רק עד תחילת אותו זמן, כיוון שאין אדם נודר לזמן שאינו מוגדר ואינו ברור דיו.
עד הקיץ, עד שיהא הקיץ - עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות;
קיץ הינו דוגמא לזמן לא מוגדר דיו. לכן, אם נדר באחת משתי הלשונות הללו (עד שיגיע הקיץ או עד שיהא הקיץ) כוונתו עד שיתחיל ''סימן מובהק'' של הקיץ. קובעת המשנה כי הסימן הוא לקיטת תאנים והכנסתם לסלים (כלכלות בלשון המשנה). לקיטת של תאנים פה ושם מבלי להכניסה לסלים אינה מהווה עדיין ''סימן מובהק'' לקיץ.
עד שיעבור הקיץ - עד שיקפילו המקצועות.
בכל אופן אם נדר במפורש עד שיעבור הקיץ, הרי הנדר חל עד סוף הקיץ. סימן לסיום הקיץ הוא קיפול הסכינים (מקצועות) בהם קצצו את התאנים. קיפול הוא הכנסת הלהב לתוך החריץ של הסכין.
 

הנושא

הגמרא מתייחסת לזמן ''קיפול המקצועות'' שהוא סימן לסוף הקטיף וסיום עונת הקיץ.
תנא: הוקפלו רוב המקצועות - מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות.
לאחר ''קיפול'' רוב הסכינים (מקצועות) בהם קטפו את התאנים, מותר לאכול מהיבול הנשאר. זאת כיון שהוא הופקר, ומשום כך, גם אין באכילתם משום גזל, וגם פטורות מתרומות ומעשרות (כדין כל פירות הפקר).
הגמרא מביאה שלושה סיפורים הנוגעים לזמן זה של קיפול רוב המקצועות:
רבי ורבי יוסי בר רבי יהודה איקלעו לההוא אתרא בזמן שהוקפלו רוב המקצועות, רבי הוה קא אכיל, רבי יוסי בר ר' יהודה לא אכיל.
שני תנאים, רבי יהודה הנשיא ורבי יוסי, בנו של רבי יהודה נקלעו למקום לאחר שקיפלו שם את רוב המקצועות.
רבי אכל מאותן תאנים עקב היותן הפקר, אך רבי יוסי לא אכלם. רבי יהודה הנשיא בחר לאוכלם כדי ללמד את ההלכה כי מעיקר הדין מותר לאכול את הפירות בשלב זה.
אתא מרהון, אמר להו: אמאי לא אכלי רבנן? הוקפלו רוב המקצועות הוא!
הגיע בעל השדה ואמר לחכמים (רבי יוסי ותלמידיו) מדוע אינם אוכלים, והרי המצב הוא שרוב המקצועות קופלו, ולפי הלכה שלמדנו בברייתא לעיל, במצב זה התאנים הינן הפקר והאוכלם אינו עובר על איסור גזל.
ואף על פי כן לא אכיל רבי יוסי בר רבי יהודה, קסבר: משום סניות מילתא הוא דקאמר הדין גברא.
מסבירה הגמרא את סברתו של רבי יוסי שנמנע מלאכול את הפירות. הוא סבר שהבעל הבית לא הפקיר באמת את התאנים, והדברים שאמר להם היה מתוך ''שנאה'' לדברי חכמים, שהפכו את הפירות להפקר והתירו לכולם לאוכלם, וכיוון שכך, הוא נמנע מלאוכלם.
רבי חמא בר רבי חנינא איקלע לההוא אתרא בזמן שהוקפלו רוב המקצועות, הוה קאכיל, יהיב לשמעיה לא אכיל,
סיפור נוסף על רבי חמא ושמשו אשר גם נקלעו למקום שרוב המקצועות קופלו. רבי חמא אכל מן התאנים באותו מקום, אך שמשו לא אכל.
אמר ליה: אכול, כך אמר לי רבי ישמעאל בר רבי יוסי משום אביו: הוקפלו רוב המקצועות - מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר.
שאל רבי חמא את שמשו מדוע אינו אוכל, והרי נאמר משום רבי ישמעאל בשם רבי יוסי אביו (של רבי ישמעאל), כי כאשר קופלו רוב המקצועות, הפירות מופקרים על ידי בעליהם, כך שמותר לאכול אותם, ואין עליהם חיוב תרומות ומעשרות. סיפור זה כביכול נפסק באמצעו, ללא תיאור תגובת שמשו של רבי חמא.
רבי טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל,
סיפור שלישי מספר גם על תנא, רבי טרפון, שאכל תאנים לאחר שקיפלו את המקצועות, על סמך אותה הלכה שפירות אלו הינם הפקר ומותר לאוכלם.
אחתיה בשקא ושקליה ואמטייה למשדיה בנהרא,
ראה בעל השדה את רבי טרפון וכעס עליו מאוד. הגמרא בהמשך מספרת כי רבי טרפון לא היה ראשון שאכל מפרדסו, גם בזמנים בהם היה אסור ליטול מן הפירות. ולכן, כאשר הגיע רבי טרפון, שהוא כמובן לא זיהה אותו, ''עלה לא הדם לראש'' וביקש, לא פחות מאשר להרוג אותו על ידי השלכתו לנהר.
אמר לו: אוי לו לטרפון שזה הורגו! שמע ההוא גברא, שבקיה וערק.
רבי טרפון הבין את מצבו העגום והסכנה בה הוא נתון, ואמר (מתוך השק) אוי ואבוי לאותו אדם שמבקש להרוג את טרפון. מיד הבין אותו בעל שדה כי מדובר בתנא הגדול רבי טרפון, עזב את השק וברח מן המקום מתוך בושה גדולה.
הגמרא ממשיכה ומתארת את צערו של רבי טרפון במשך כל חייו מאז אותו אירוע, שהשתמש ''בכתר תורה'' (בכך שאמר כי הוא טרפון בתוך השק). מתוך כך דנה הגמרא בהמשך ב''שימוש כתרה של תורה'' על ידי החכמים. 
  

מהו המסר

הכרנו שלושה חכמים (רבי יהודה הנשיא, רבי חמא ורבי טרפון) שהשתמשו בהיתר של אכילת פירות לאחר תום הקיץ (לאחר שקיפלו את רוב המקצועות). יש להבין מדוע חכמים כל כך נכבדים, שהיו גדולי דורם ועשירים: נשיא בישראל (רבי יהודה) וראש הגולה (רבי טרפון) ורבי חמא, ''הרגישו צורך'' לאכול מפירות ההפקר שלאחר עונת הקיץ?
רמזנו על כך בגוף המאמר, וכנראה שהם ביקשו ללמד את העם להקשיב, ללמוד ולקבל את דעת חכמים, ואם חכמים התירו לאכול פירות אלו, הרי שהדבר מותר לגמרי.
מנגד, שלוש תגובות שונות לגמרי. רבי יוסי ושמשו של רבי חמא (כנראה חכם בפני עצמו) נמנעו מאכילה, ובעל הפרדס שאף ביקש להרוג את אוכל התאנים. הם ביקשו גם ללמדנו, כי לא כל המותר באמת רצוי לעשות. תמיד כדאי לבדוק אולי ישנה קפידא או רגישות של אדם מסוים, ואז להימנע מעשייה, אף שהיא מותרת.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח, ולרפואה שלימה של הרב חיים מאיר בן מלכה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]