לעמוד בפתח / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
נזיר מה ע"א
ת"ר: וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו'. בשלמים הכתוב מדבר, שנאמר: ושחטו פתח אהל מועד; אתה אומר: בשלמים הכתוב מדבר, או אינו אלא פתח אהל מועד ממש? אמרת? אם כן, דרך בזיון הוא.
היו פעם זמנים מאירים, שבהם היה אפשר לעבוד את ה' מתוך מנוחת הנפש. זו יכולה להיות ערגה לימי הבחרות והלימוד בישיבה, וזו יכולה להיות ערגה למצב שהיה רק לפני חודש, וכעת מרגישים תחושה של 'קטנות המוחין', כשהעולם אינו מאפשר לנו לעבוד את ה'. השאלה הגדולה היא איך מתחזקים במצב כזה?
תשובה לשאלת החיים הזו עונה המגיד מקוז'ניץ (עבודת ישראל, פרשת נשא ד"ה ונבא לבאר מצות הנזיר), מתוך הדיון בסוגייתנו.
שהרי, שאלה פשוטה שעולה מתוך הדיון הזה היא: אם כוונת הכתוב לומר שהנזיר צריך לגלח אחר שחיטת השלמים, היה מן הראוי שתכתוב כך התורה בפירוש. העובדה שהתורה לא כתבה כך בפירוש, מצביעה על כך שהיא מבקשת ללמד אותנו לימוד גדול.
שכן הנזיר בימי נזירותו נמצא במן 'בועה של קדושה', פרוש מכל מה שיכול להפיל אותו בעבירה, ממוקד בעבודת הבורא, ועסוק בדברים של קדושה. והנה מגיע הרגע שבו הוא מגלח את שערו, ומפסיק את נזירותו.
הרגע הזה יכול להיות רגע של משבר עבור הנזיר. מה יהיה עליי מעכשיו? האם אצליח לעבוד את ה'?
על כך מרמזת התורה כשהיא אומרת שהנזיר מגלח את שערו, ומפסיק את נזירותו בפתח אוהל מועד, משום שישנם שני דברים שה'פתח' הזה אוצר בתוכו:
מצד אחד זהו רק 'פתח' אוהל מועד, ולא אוהל מועד עצמו. אתה נמצא מחוץ לאוהל מועד, ומרגיש את זה. התחושה הזו גורמת לך להבין עד כמה אתה רחוק מאור פני ה', וזה אמור להוביל אותך להרגשת הקטנות שלך.
אבל דווקא ממקום זה, של הבנת קטנותך, אז אתה נמצא ב'פתח' השני, שזהו שער הכניסה שלך לעלות ולהתקדש ולהתקרב אל ה'.
דברים אלו מלמדים שאפשר לשקוע בזכרונות נוסטלגיים על מה שהיה, ועד כמה חבל שזה כבר איננו. אבל מצד שני, משימתנו היא לקחת דווקא את תחושת הריחוק שאנו חשים כעת, ולהבין שהקב"ה רוצה שנעבוד אותו דווקא ממקום זה, ואז ממילא זה יהיה הפתח להגיע לקרבת האלוקים באמת.
