טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

כל השמנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר – זית אירופי
 

"ואמר רבי יהושע בן לוי: כל השמנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר. איבעיא להו: לגבל או לעשן? תא שמע, דתני רב שמואל בר זוטרא: כל השמנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר. בין לגבל בין לעשן, רב שמואל בר זוטרא מתני הכי: כל העשנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר. אמר רב הונא: כל השרפין יפין לדיו, ושרף קטף יפה מכולם" (שבת, כג ע"א).

פירוש: ובדומה לכך אמר ר' יהושע בן לוי: כל השמנים יפין לעשיית הדיו, ושמן זית מן המובחר. איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: מה היתה כוונתו של ר' יהושע בן לוי, האם כוונתו שהעשן היוצא מהדלקת שמן הזית מובחר יותר בכך שניתן לגבל אותו באופן הטוב ביותר לדיו, או בכלל לענין לעשן, כלומר, שהעשן היוצא מנר של שמן זית הוא המובחר ביותר לצורך עשיית דיו? תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה דתני [ששנה] רב שמואל בר זוטרא: כל השמנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר, בין לגבל בין לעשן. רב שמואל בר זוטרא מתני הכי [היה שונה כך]: כל העשנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר. מעין זה אמר רב הונא: כל השרפין יפין לחזק את תרכובת הדיו, ושרף קטף יפה מכולם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: זית אירופי     שם באנגלית: Olive     שם מדעי: Olea europaea


נושא מרכזי: כיצד מכינים דיו לכתיבת סת"ם?
 

לריכוז המאמרים שנכתבו על הזית האירופי הקש/י כאן.

ראשית עלינו להדגיש שבניגוד למשמעות הדיו בימינו צבע הדיו בספרות חז"ל הוא שחור ואף מהווה סמל לצבע שחור. בסוגיה בנדה (כ ע"א) העוסקת בצבעי דמים טמאים אנו מוצאים: "שחור כחרת. אמר רבה בר רב הונא: חרת שאמרו דיו. תניא נמי הכי: שחור כחרת, ושחור שאמרו דיו. ולימא דיו! אי אמר דיו הוה אמינא: כי פכחותא דדיותא, קמ"ל כי חרותא דדיותא וכו'"(1). מפרש רש"י: "חרת שאמרו דיו - כלומר לא כשחרורית חרת הניתך במים אלא שחרורית חרת הניתך בדיו". הרמב"ם בפיהמ"ש (נדה, פ"ב מ"ז): "וחרת הדיו היבש, וכך פירש התלמוד. ודיהה שהוא פחות שחור ופחות מבריק והוא שיהא כמראה הזיתים השחורים או כמראה הזפת או כמראה העורב הרי זה טהור וכו'". בניגוד לרש"י שחילק בין סוגי הצבע השחור על פי הנוזל בו הומס החרת רע"ב חילק בין מקום הדיו בקסת: "כחרת - כמראה הדיו שבשולי הכלי, שהוא שחור הרבה, ולא כמראה הדיו שבראש הכלי שהוא קלוש ואינו שחור כל כך. פירוש אחר, חרת אדרמינ"ט בלע"ז, שצובעין בו העורות. כמו חרתא דאושכפי [דמגילה פ"ב ב] עמוק מכן. שעמוק במראה שחרורית, כלומר שחור יותר מחרת".
 

"דיו עשן"

דברי הגמרא מתייחסים באופן ברור לשיטת הכנת הדיו שהייתה מקובלת עד להכנסת שיטה חדשה מיוון שאומצה על ידי רבי מאיר (תוצג להלן). בדרך המקובלת השתמשו בדיו עשן מעורב בדבק. העשן שימש להשחרת הדיו ושרף עצים שימש כדבק. אמנם "כל העשנים יפין לדיו... כל השרפין יפין לדיו" אך שמן הזית היה המובחר. לא עלה בידי למצוא הסבר ריאלי לכך ששמן זית מובחר בהשוואה לשמנים אחרים. ייתכן והדבר קשור לריכוז הגבוה של חלקיקים המרחפים בשמן זית ויוצרים עשן רב בעת הבעירה. הסבר זה אפשרי אם נניח שהשתמשו בשמן בסמוך להפקתו משום שבמשך הזמן החלקיקים שוקעים לתחתית הכלי.

מתוך שאלת הגמרא ניתן להבין שהשמן שימש הן לגיבול והן להפקת העשן. מפרש רש"י: "לגבל - מצאתי בתשובות הגאונים: שמעשנין כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר, וגורר השחרורית ונותן בו שמן קימעא, ומגבל בו ומייבשו בחמה, וממחה אותו לתוך הדיו". רש"י איחד את הגיבול והעישון ולדעתו שניהם מתייחסים לשמן זית. בספר קרית ספר (למאירי, מאמר א' ח"ד) אנו מוצאים פירוש אחר בשם "יש מפרשים":

"ממה שאמרנו בשני של שבת כל השמנים יפים לדיו ושמן זית מן המובחר, וכן כל השרפים יפים לדיו ושרף כשף יותר מכולם. ופירושו שענין השמן הוא בא לעשן ולגבל, והוא שהיו נותנים שמן על האור ומניחים כלי זכוכית עליו לקבל העשן עד שיקבל ממנו הרבה וגורר אותו שחרורית ומגבלו בשמן. ויש מפרשים בשרף ומפרשין שמן לענין עשן ושרף לענין גבול. וכשף פירושו עץ האגסים, והשרף הוא הלחות היוצא מן העץ ומתגבל שם, ויש מפרשים שדכין קליפי העץ ומבשלין אותן וסוחטים אותן וגובלין מה שלקטו מן העשן באותו לחות היוצא ממנו. ויש עושין כן בקליפי רמונים, ואחר שנתגבל עושין ממנו רקיקין ומיבשין אותן וכשבא לכתוב ממחה מהם במי עפצא וכותבין בו, ועל שרייה זו שבשעת כתיבה אמרו באחד של שבת אין שורין דיו וכו'. אלא בכדי שישורו מבעוד יום, אלמא שקודם שרייתו נקרא דיו והוא יבש וכו'".

לאחר שהמאירי הביא את פירוש הגאונים כתב פירוש נוסף בשם "יש מפרשים". לפירוש זה שמן הזית איננו משמש לשני התפקידים אלא רק לעשן ואילו הגיבול נעשה בעזרת השרף. בהמשך דבריו מסביר המאירי מהו השרף ומביא גרסה שונה לדברי רב הונא: במקום "ושרף קטף יפה מכולם" הגרסה "ושרף כשף יפה מכולם". הוא מזהה את ה"כשף" כעץ אגסים. התופעה של הפרשת שרף נפוצה בעצי פרי ממשפחת הוורדניים כתוצאה ממחסור במים או התקפה של חיפושיות קליפה (תמונות 1-2). ייתכן וגרסה דומה עמדה לפני רש"י כאשר פירש: "קטף - פרוניי"ל (prunlier – שזיף בר) של יער, כמו שאנו עושים משל שרף". גם השזיף שייך לאותה משפחה וייתכן והיתה החלפה בין השמות (ראו במאמר "הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות" (ברכות, לט ע"א)).
 

"דיו קנקנתום"

לאחר חורבן בית שני הוכנסה לארץ המצאה חדשה להכנת דיו שמקורה ביוון. מסופר על רבי מאיר שהוסיף קנקנתום לדיו סת"ם ועורר בכך מחלוקת בין רבותיו – רבי עקיבא ורבי ישמעאל. מפשט דברי הגמרא המספרת על חידוש זה נראה שרבי מאיר הוסיף את הקנקנתום לדיו מוכן אך אנו נתייחס בהמשך להכנת דיו בעזרת הקנקנתום ומי עפצים. מספרת הגמרא (עירובין, יג ע"א):

"דתניא, אמר רבי מאיר: כשהייתי אצל רבי ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר. כשבאתי אצל רבי עקיבא אסרה עלי. איני? והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר: כשהייתי לומד אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר. וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת - נמצאת מחריב את כל העולם כולו. אמרתי לו. דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו. אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו? והלא אמרה תורה: וכתב ומחה, כתב שיכול למחות. מאי קאמר ליה ומאי קא מהדר ליה? הכי קאמר ליה: לא מיבעיא בחסירות וביתירות [דלא טעינא] דבקי אנא, אלא אפילו מיחש לזבוב נמי, דילמא אתי ויתיב אתגיה דדל"ת ומחיק ליה ומשוי ליה רי"ש, דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו שאני מטיל לתוך הדיו. קשיא שימוש אשימוש, קשיא אסרה אאסרה! בשלמא שימוש אשימוש לא קשיא; מעיקרא אתא לקמיה דרבי עקיבא, ומדלא מצי למיקם אליביה אתא לקמיה דרבי ישמעאל וגמר גמרא, והדר אתא לקמיה דרבי עקיבא וסבר סברא. אלא אסרה אאסרה קשיא! קשיא".

מתוך מהלך המשא ומתן בין רבי מאיר ורבותיו ניתן להסיק שהיתרון בהוספת הקנקנתום הוא בהפיכת הדיו ליציב יותר ואינו ניתן למחיקה. נקודה נוספת העולה מתוך השיחה היא שהקנקנתום מונע מזבוב לשבת על אות שנכתבה זה עתה ולשנות אותה. מתוך דברי הגמרא לא ברור כיצד הקנקנתום מונע את התקלה הנגרמת מזבובים? לכאורה ניתן להסביר שהדיו של הקנקנתום יציב יותר אך דבר זה לא קשור לאותיות שכבר יבשו. אפשרות אחת היא שהקנקנתום גורם להתייבשות מהירה של הדיו ואפשרות אחרת היא שחומר רעיל זה מונע מזבובים לשבת על הדיו.

הערוך ("ערך קלקנתוס"): "... פירוש בלעז ויטר"יאולו ובלשון ישמעאל אלזאג". כך פירש גם התוס' (עירובין, יג ע"א):

"קנקנתום - פירש הקונטרס אדרמינ"ט ורשב"ם פירש דקנקנתום היא קרקע ירוקה שקורין אותה וידריו"ל וכן בערוך. ור"ת נמי פוסק כן בתיקון ספר תורה דמותר לתת אדרמינ"ט לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום. וא"ת דבמסכת נדה (ד' יט.) תנן שחור כחרת ומפרש התם חרתא דאושכפי ובפ"ב דגיטין (ד' יט.) קאמר דקנקנתום הוא חרתא דאושכפי אם כן משמע שהוא שחור ואילו וידריו"ל ירוקה היא ודומה לזכוכית ועל שם זכוכית נקראת וידריו"ל ולפי' הקונטרס ניחא. ור"י מפרש דאחר שטוחנים אותה יפה לתת לתוך הדיו אז היא משחרת".

פירוש התוס' מאפשר לנו לזהות במדויק את הקנקנתום הן בעזרת שמו בלעז והן בעזרת תיאורו. המקורות משתמשים בשם החומר ביוונית משום שאין לו שם עברי. במסכת "ספר תורה" ובירושלמי הוא מוזכר בשמו המקורי ביוונית קלקנתוס (chalcanthum). משערים שהכוונה לגפרת ברזל (iron sulfate) (תמונה 3). את הקנקנתום כורים במכרות והקרוב ביותר לארץ בו אפשר למצוא קנקנתום הוא מכרה "לבריון" (lavrion) על יד אתונה ביוון, שהיה פעיל מאד בתקופת בית שני. ויטריול ירוק הוא ברזל גופרתי שבע-הידרטFeSO4·7H2O) ) ואכן הוא דומה לזכוכית. כמה מהסולפטים שהיו מוכרים לאלכימאים נקראו מלחי ויטריול (בלטינית vitreolum – זכוכיתי) בגלל גבישיהם השקופים. גם השם אלזאג בלשון ישמעאל שהביא הערוך מציין זכוכית (زجاج zujaj).

כאמור, ביוון שלאחר חורבן בית שני הומצאה שיטה חדשה להכנת דיו. דיו שהיה עמיד יותר למחיקה על ידי מים. הדיו הוכן מקנקנתום ומי עפצים (ראו במאמר "ולא פרעתיך מאה עפצי" (שבועות, מא ע"ב)) (תמונה 4). מי עפצים מכילים דבק וחומצה. הדבק מדביק את הדיו לקלף, והחומצה מגיבה עם המינרל קנקנתום ויוצרת תרכובת בצבע שחור המעניקה לדיו את צבעו מכילים כמות גדולה של התרכובת טאנין. בישול העפצים במים משחרר את החומצה הגאלית(2)  שהיא חומר המוצא ליצירת הצבע השחור. התגובה בין גפרת הברזל (הקנקנתום) לבין החומצה הגאלית מביאה ליצירת קומפלקס ברזל-טאנין שצבעו שחור. בתהליך זה משתחררת גם כמות קטנה של חומצה גפרתית (ראו את התגובה באיור 1 מתוך עבודתו של א. בנימיני).

שתי שיטות הכנת הדיו לסת"ם הפכו לנושא שנידון בהרחבה בין הפוסקים. באופן כללי הויכוח נסב סביב השאלה האם להעדיף את ה"שיטה היוונית" בגלל יציבות הצבע או את "דיו העשן" הניתן למחיקה כאמור במגילת סוטה. על ההבדל בין כתב דיו לכתב על ידי קנקנתום אנו לומדים במפורש במשנה במסכת סוטה (פ"ב מ"ד): "אינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא אלא על המגילה שנאמר בספר ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם אלא בדיו שנאמר ומחה כתב שיכול להמחק". מפרש רע"ב: "קומוס - שרף האילן ומתיכו במים. קנקנתום - אירמנ"ט. ובלע"ז ודריאו"לו. ולא בכל דבר שהוא רושם - ונבלע בקלף ואינו יכול למחות דקומוס וקנקנתום עבדי רושם".

מתוך הסוגייה במסכת שבת (קטו ע"ב) ניתן להסיק שכתיבה בקומוס וקנקנתום אינה מתקיימת: "בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר רב הונא: היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום בלשון הקדש, מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין? תיבעי למאן דאמר מצילין, תיבעי למאן דאמר אין מצילין ... או דילמא: אפילו למאן דאמר מצילין הני מילי היכא דכתיבי בדיו, דמיקיים. אבל הכא, כיון דלא מיקיים לא? אמר ליה: אין מצילין". קביעה זאת עומדת בסתירה לאמור לגבי מגילת סוטה וכך אנו מוצאים בתוס' (שם):

"אבל הכא כיון דלא מקיים לא - אף על גב דבפ"ב דגיטין (דף יט.) קרי להו דבר שמתקיים דתנן בכל כותבין בסם ובדיו ובסקרא ובקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שמתקיים, אומר ר"י: דהתם קרי ליה מתקיים טפי ממשקין ומי פירות דקתני התם בסיפא דאין כותבין בהן, אבל אין מתקיימין כמו דיו. אבל קשה לר"י דתנן בפ"ב דסוטה (דף יז:) גבי מגילת סוטה אין כותבין לא בקומוס ולא בקנקנתום שנאמר ומחה כתב שיכול למחוק אלמא קומוס וקנקנתום מתקיימין יותר מדיו. ואומר ר"י דלעולם אין מתקיימין כמו דיו ואין יכול למחות כמו דיו לפי שנבלעין בקלף".

התוס' מצביע על שתי תכונות נפרדות של תרכובות צבע: א. יציבות הצבע לאורך זמן. ב. השארת סימני צבע לאחר דהייתו או מחיקתו. קומוס וקנקנתום אמנם פחות יציבים מדיו אך לאחר שהם דוהים או נמחקים הם משאירים עקבות צבע שנבלע בקלף. דיו הקנקנתום סובל מדהייה והפיכת צבע האותיות לגוון אדמדם בגלל החלדת רכיב הברזל בדיו. בעיה נוספת המתגלה בשיטה זו היא איכול הקלף מתחת לאותיות.

להלן נעיין בדבריהם של כמה מהראשונים בסוגיה זו:

חידושי הריטב"א (עירובין, יג ע"א):

"קנקנתום. הוא וידיריאולא הנקרא בלשון ערב אל זא"ג, (ולא) [ולכן] היה אוסר ר"ת ז"ל ור"י ז"ל שלא להטילה בדיו שכותבין בו ספרי תורה, ובכל המקומות הללו נותנין אותו בדיו, ואומר רבינו הגדול ז"ל שהטעם משום דאנן קיימא לן כמאן דאמר שלא נאסר אלא בפרשת סוטה שבמקדש, ואפילו למאן דאמר בפרשת סוטה שבס"ת אינו מדין קדושת ס"ת דא"כ מאי שנא משאר פרשיות, אלא כדאמרינן כדי למחוק לה מן התורה ואין זה אלא בזמן שבית המקדש קיים שנוהגת השקאת סוטה".

פסקי רי"ד (שם):

"תניא ר' יהודה אומ' מאיר היה אומ' לכל מטילין קלקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה שבתורה, שהרי אמרה תורה ומחה, כתב שיכול למחות. ר' יעקב או' משמו חוץ מפרשת סוטה שבמקדש, מאי ביניהו אמ' ר' ירמיה למחוק לה מן התורה. מיכן מוכיח שהדיו היא רתיחת העפצים עם קלקנתום, ובלא קלקנתום יכול לימחות והקלקנתום מחזקו ואינו יכול להימחות. ומאי דתנן במגילה כתבה בסם בסקרא בקומוס ובקלקנתום פסולה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו, הוא קלקנתום לבדו שרוי במים, אותו ודאי פסול, אבל עם רתיחת עפצים הוא דיו כשר, ולא כפתרון המורה שפירש שם שהקלקנתו' שפוסל התנא הוא רתיחת עפצים עם קלקנתום".

רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (פ"א הל' ד'):

"כיצד מעשה הדיו, ב מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו ג הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים".

תמונה 1. שרף על גזע גודגדן (משפחת הוורדניים)		תמונה 2.

תמונה 3. גופרת ברזל     צילם:  Benjah-bmm27		תמונה 4. עפץ אלון תולע        צילם: חנוך פלסר

 

(1)  פירוש: שנינו במשנתנו בכלל מראות הדמים הטמאים מראה דם שהוא שחור כחרת. אמר רבה בר רב הונא: חרת שאמרו במשנתנו הכוונה לדיו. ומציינים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מראה שחור כחרת, ושחור שאמרו דיו. ושואלים על ברייתא זו: מדוע כפלה לשונה בהגדרת השחור, שהוא כחרת ושחרת הריהו דיו, ולימא [ויאמר] בפשטות ששחור הכוונה לדיו? ומשיבים: אי אמר [אם התנא שבברייתא היה אומר] רק שחור כדיו הוה אמינא [הייתי אומר] שהכוונה: כי פכחותא דדיותא [כמו שקיפות הדיו, חלקו העליון של נוזל הדיו שבקסת שהוא בהיר יותר], לכן קא משמע לן [השמיע לנו] בזה שאמר כחרת וכדיו, שהכוונה היא כי חרותא דדיותא [כמו חרת, שחרות הדיו, חלקו התחתון של נוזל הדיו שבקסת שהוא כהה יותר].
(2) Gall באנגלית הוא עפץ ואולי מכאן השם "חומצה גאלית"..

לעיון נוסף:

א. בנימיני, "דיו העפצים על ראשית הופעת דיו המופק מעפצי אלון".
פורום לתורה: "מדוע אין הזבובים מגיעים לקנקנתום".

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.