מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

התרת שבועה לפני שתחול

הרב צבי שפיץ

נדרים צ ע"א

שאלה:

ראובן שגר בירושלים, נשבע מסיבה מסוימת ביום שישי בבוקר שישבות בשבת בצפון הארץ. אלא שכשהודיע על כך לאשתו הזכירה לו שבשבת זו אחותה עושה שמחה והם חייבים להשתתף בה. האוטובוס האחרון שיוצא מירושלים לצפון הוא בשעה אחת עשרה וחצי בבוקר.

כעת מסתפק הבעל, אולי הוא עדיין לא יכול להתיר את שבועתו בפני בי"ד, מכיון שהשבועה תחול רק בכניסת השבת, שרק אז יהיה אסור לו להיות בירושלים אלא בצפון, וממילא יתכן שבי"ד לא יכולים עדיין להתיר את שבועתו. או שמאחר וגם כשנשבע בבוקר דעתו היתה שיסע לצפון רק עם התחבורה הציבורית, ומציאות זו יכולה להתקיים רק אם יצא מביתו עד השעה אחת עשרה בבוקר, כדי להספיק את האוטו האחרון. לפיכך אולי כבר עכשיו נחשב שהשבועה חלה, ולכן רשאי להתירה בפני בי"ד?

תשובה:

א. בנידון השאלה – רשאי הבעל להתיר את שבועתו בפני בי"ד בשעה אחת עשרה בבוקר.(1)

ב. מה יהיה הדין באופן שהבעל תלה את שבועתו אם עד עשר בבוקר הוא לא יצליח במשהו מסוים. וכמו כן לא נשבע שישבות בצפון, אלא שאם לא יצליח במשהו מסוים לא ישבות בירושלים.

בנידון זה ישנה מחלוקת בין רבותינו הראשונים והפוסקים, האם הבעל יכול להתיר את שבועתו לפני שבת או לא. לפיכך לאחר השעה עשר בבוקר – יתיר הבעל את שבועתו בפני בי"ד, וישאר לשבות בירושלים. אולם יצטרך גם במוצאי שבת או ביום ראשון להתיר שנית את שבועתו בפני בי"ד.(2)
 

מקורות:

(1) נקדים תחילה, שבשו"ת הר"ן (סי' נא) נשאל שאלה דומה לשאלה הראשונה. ובשו"ת הרשב"א (ח"ה, סי' סח) נשאל שאלה דומה לשאלה השניה. אולם כדי להבין את הנידון, מהראוי שנקדים תחילה בקצרה את מסקנת הגמ' בנדרים (צ.)
הפרת הבעל או התרת בי"ד נדר לפני שחל
רבי נתן וחכמים נחלקו, בבעל שמפר את נדרי אשתו ביום שומעו, האם יכול להפר נדר שהאשה נדרה היום, אבל הוא יחול רק כעבור שבוע. שדעת רבי נתן, שכל זמן שהנדר לא חל בפועל – אין הבעל יכול להפר. ורק בעוד שבוע כשיחול הנדר – יוכל הבעל להפר. לעומת זאת חכמים סוברים, שהבעל מפר ביום שומעו גם אם הנדר יחול בפועל רק בעוד שבוע או יותר מכך. ושניהם לומדים זאת מפסוקים שונים. ונפסקה ההלכה כחכמים, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רלד, סט) וע"ש.
אולם בגמ' שם אמר רב פפי, שלגבי התרת נדרים של בית דין, גם לרבי נתן – אין בי"ד יכול להתיר את הנדר לפני שהוא חל בפועל, שנאמר "לא יחל דברו". ומסביר שם הר"ן, שאין אפשרות לעקור את חלות דברו - לפני שהוא חל בפועל. ומבואר ברמב"ם (פ"ו משבועות הל' יד) ובשאר הפוסקים, שבדין זה הלכות שבועה זהים להלכות נדרים. [ועיין בספרי האחרונים שמבארים למה לדעת חכמים ישנו הבדל בזה בין הפרת הבעל להתרת ביה"ד.]
מחלוקת הרמב"ם והר"ן בנידון
והנה ישנה מחלוקת בין הרמב"ם (פ"ו משבועות הל' יד) שכמותו פוסק השו"ע (יו"ד סי' רכח, יז), לבין הר"ן (בפירושו שם בגמ', ובשו"ת הר"ן סי' נא) לגבי מניעת בי"ד להתיר נדר או שבועה לפני הזמן שחל. שלדעת הרמב"ם מניעה זו קיימת בכל נדר או שבועה שהנודר קבע שיחול כעבור זמן מסוים. ואין שום הבדל בין אם הנודר תלה את נדרו שיחול בתאריך מאוחר אם יעשה או לא יעשה מעשה מסוים לפני כן. או שמראש אמר שנדרו יתחיל לחול רק בתאריך מאוחר, ולא תלאו בקיום איזה שהוא מעשה.
אולם לדעת הר"ן, רק במקרה שהנדר המאוחר תלוי בעשיית או אי עשיית מעשה לפני כן, אומרים שמכיון שיש כאן דבר שמעכב את חלותו, ויתכן שהנדר לא יחול לעולם כגון שהדבר שחפץ בו לא ייעשה, לכן בי"ד לא יכולים להתירו לפני הזמן בו יחול בפועל.
אולם אם הנודר אמר שהנדר יחול ביום מסוים בלבד, נמצא שאין כבר כעת שום עיכוב שמונע מהנדר לחול, אלא שעדיין לא הגיע הזמן המיועד לכך. ובמקרה זה טוען הר"ן, מכיון שהזמן בא מאליו, ובודאי שהוא יגיע כפי טבעו של עולם, נחשב שהנדר חל כבר מעת אמירתו, והבי"ד רשאי להתירו מעתה, ולא צריך לחכות ליום שבו יחול בפועל.
ביאור התשובה בנידון דנן
לאור האמור בנידון השאלה דנן, שהבעל נשבע ליסוע לצפון לשבת מבלי לתלות את שבועתו בעשיית מעשה מסוים, לדעת הר"ן, מכיון שהזמן של כניסת השבת יגיע מאליו, נחשב הדבר – שהשבועה חלה מעת אמירתה כלומר, בשעה שמונה בבוקר. למרות שבפועל רק מכניסת השבת נאסר על הבעל להיות בירושלים. ולכן לשיטתו – ודאי שהבעל יכול להתיר את שבועתו משמונה בבוקר ביום ששי.
אולם מוסיף הר"ן בשו"ת (סי' נא) שבמקרה דנן – גם לדעת הרמב"ם יהיה מותר לו להתיר את שבועתו - בשעה אחת עשרה בבוקר או קרוב לכך. מאחר וכדי להגיע לצפון לפני כניסת השבת, חייב הבעל ליסוע באוטובוס שיוצא מירושלים בשעה אחת עשרה וחצי בבוקר, כי באופן זה בלבד חשב בעת שבועתו שיסע. נמצא שכלול בשבועתו, שהיא תחול מהזמן בו ניתן לקיימה. ומאחר ובנידון דנן רק אם יוכל ליסוע באוטו הנ"ל תתקיים שבועתו, לפיכך הזמן ההכרחי שנועד לקיום השבועה – הינו חלק מחלות השבועה, ולכן נחשב שכבר בזמן הזה השבועה חלה בפועל, ולכן גם לרמב"ם רשאי הבעל להתירה בפני בי"ד בשעה אחת עשרה בבוקר או קרוב לכך, כי זהו הזמן שצריך הבעל לצאת מביתו כדי להספיק ליסוע באוטובוס.
ויתכן שעדיין יהיה נפקא מינה בין הר"ן לרמב"ם בנידון דנן, האם ניתן להתיר את השבועה משעה שנשבע, דהיינו משמונה בבוקר [זוהי שיטת הר"ן]. שלרמב"ם יתכן שרק החל משעה אחת עשרה בבוקר או קרוב לכך יוכל להתירה. כי זהו הזמן ההכרחי שבו יוכל הבעל לקיים את שבועתו כדי להספיק את האוטו האחרון. ומכיון שזמן זה הוא הגורם שהשבועה תצא לפועל - לכן לדעת הרמב"ם כלול זמן זה בחלות השבועה, וממילא נחשב הדבר שהשבועה חלה בזמן הזה, ולכן ניתן להתירה ע"י בי"ד. משא"כ בשעה שמונה בבוקר ואילך, מכיון שניתן ליסוע באוטובוסים שיצאו מאוחר יותר, לכן אין זמן זה כלול בחלות השבועה.

(2) בנידון זה, מכיון שהשבועה תלויה בדבר מסוים, לפיכך עד השעה עשר – לכל הדעות אין הבעל יכול להתיר את שבועתו בבי"ד, כי היא עדיין לא חלה, והרי יתכן שהיא גם לא תחול לעולם - אם יצליח עד עשר באותו הדבר. אולם לאחר השעה עשר, אם יצליח באותו הדבר, מכיון שכעת השבועה מעוכבת מלחול בפועל עד כניסת השבת, רק בגלל חסרון הזמן שעדיין לא הגיע, במקרה זה מכיון שלדעת הר"ן השבועה חלה מצד עצמה, ורק חסר עדיין הזמן שודאי יגיע - יכול הבעל להתירה מיד ע"י ביה"ד. אולם לדעת הרמב"ם במקרה זה, השבועה תחול רק בכניסת השבת – ולא ניתן להתירה לפני שבת.
סיבת ההיתר לומר לבעל לעבור על שבועתו
אבל היות ומצד שני לפי הרמב"ם, אם הבעל ישאר בשבת בירושלים – הרי יעבור על שבועתו. לפיכך כתב בשו"ת הרשב"א (ח"ה, סי' סח) שגם לדעת הרמב"ם, מאחר ומצד שלום בית בינו לבין אשתו צריך הבעל להישאר בירושלים, לכן למרות שלא ניתן להתיר את השבועה לפני שבת – ישאר הבעל בשבת בירושלים, ואכן מחמת זה יעבור על שבועתו, אולם לאחר השבת – יתיר את שבועתו בפני בי"ד. מאחר והתרת הבי"ד עוקרת את השבועה או את הנדר מעיקרא, ועושה שהנדר או השבועה היו בטעות ומעולם לא חלו. נמצא שע"י התרת בי"ד, לאחר השבת – יתבטל מהבעל איסור השבועה שעבר בשבת, כי כעת הוברר שמעולם לא היתה שבועה מצידו.
לאור האמור, פסק השו"ע (יו"ד סי' רכח, יח) שלכתחילה יעשה הבעל שתי התרות ע"י בי"ד. התרה אחת יעשה לפני שבת לאחר השעה עשר בבוקר, שבאופן הזה לדעת הר"ן מועילה ההתרה, וממילא לדעתו לא יעבור הבעל על שבועתו. כמו כן יעשה הבעל התרה נוספת לאחר השבת, כדי לעקור את איסור השבועה שלדעת הרמב"ם עבר כששבת בירושלים. וכבר התבאר, שע"י ההתרה הזאת – נעקרת השבועה, וממילא יתבטל ממנו האיסור שעבר בשבת.
ונוסיף עוד, שאע"פ שבמקרה אחר – לא מתירים לאדם לעבור על שבועתו או על נדרו, ואח"כ להתירם ע"י בי"ד. אולם בנידון של מצוות שלום בית, כשאי אפשר לקיימה באופן אחר – מותר לעשות כך. וכעין זה מבואר גם בגמ' בנדרים (פט:) לגבי מצוות נשיאת אשה, שרב אחא בר רב הונא התיר לאדם לעבור על שבועתו ולשאת אשה, ואח"כ גרם שרב חסדא יתיר לו את שבועתו, ובאופן הזה נעקר ממנו האיסור למפרע.