דיבור ברמזים / רפי זברגר

נזיר ג ע''ב
 

הקדמה 

בהקדמה למסכת שהוזכרה במאמר לדף ב' למדנו (סעיף 1 שם) כי נזירות כוללת שלושה מרכיבים: איסור שתיית יין וכל היוצא מן הגפן, איסור תגלחת ואיסור להיטמא למתים.
נוסיף ונאמר כי ישנם שמונה לאווין בנושא, כפי שהרמב''ם מזכירם: חמישה בנושא גפן, שנים בנושא טומאה ואחד בנושא תגלחת. בנושא גפן: שתיית יין, אכילת ענבים, צימוקים, חרצנים וזגים (קליפות). בטומאה: הנוגע במת או הנטמא טומאת אוהל. ותגלחת כאמור לאו אחד בלבד.
עוד למדנו בהקדמה (2) כי אין אפשרות לקבל על עצמו חלק מן הנזירות, או הכל או לא כלום (למעט נזירות שמשון).
משנתנו דנה האם כשאדם מקבל על עצמו נזירות לא בלשון כללית של ''אהא נזיר'' אלא מזכיר רק חלק מן האיסורים הללו, האם קבלה מעין זו נחשבת קבלת כל הנזירות לכל חלקיה או לא.
ניתן לפרק שאלה זו לשניים: אם מזכיר את הנושאים הראשיים של הנזירות: מרכיבי הגפן, מרכיבי הטומאה ותגלחת, או שמזכיר את אחד מחלקי המשנה כמו זגים, יין, טומאת אוהל וכדו'.
הריני נזיר מן החרצנים, ומן הזגים, ומן התגלחת, ומן הטומאה. הרי זה נזיר, וכל דקדוקי נזירות עליו.
פוסקת המשנה, כי גם אם הזכיר רק חלק אחד מכל איסורי הנזיר, ואפילו הוא "חלק משנה" כמו חרצנים, או זגים, וכמובן אם הזכיר חלק אחד מה''נושאים הראשיים'' כמו תגלחת וטומאה, בכל אחד מהאפשרויות הללו, נחשב כאילו קיבל על עצמו את כל חלקי הנזירות והופך להיות נזיר לכל דבר. 
  

הנושא

מעירה הגמרא מיד בתחילתה:
מתניתין דלא כרבי שמעון;
משנתנו חולקת על דעתו של רבי שמעון כפי שנלמד בברייתא הבאה:
דתניא, רבי שמעון אומר: אינו חייב עד שידור מכולם, ורבנן אמרי: אפילו לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר.
רבי שמעון סובר כי אדם שלא אמר ''אהא נזיר'' אלא התחיל לפרט את חלק מן האיסורים של הנזיר, חייב לפרט את כולם כדי לקבל על עצמו נזירות. ואם הזכיר רק חלקם, לא קיבל על עצמו נזירות כלל וכלל. משנתנו סוברת כדעת חכמים שאין צורך, ואנו מפרשים את דבריו ואומרים, כי למרות שפרט רק חלק מהאיסורים, כוונתו לכלל איסורי הנזיר והנזירות חלה גם כשהזכיר חלק מהאיסורים או אפילו איסור אחד מתוך השמונה.
מאי טעמא דרבי שמעון? אמר קרא (במדבר ו', ד'): כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל.
מקורו של רבי שמעון בפסוק ד' המפרט את כל האיסורים, ומכך הוא מסיק שגם אם הנודר מזכיר את האיסורים, חייב להזכיר את כולם.
ורבנן מאי טעמא? אמר קרא (שם ג'): מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.
חכמים לומדים מהפסוק הקודם, שם מוזכר יין ושכר בלבד, משמע שאפילו הוא הזכיר בלשונו רק יין, כבר אז מקבל על עצמו את כל הלכות נזירות.
ורבי שמעון נמי הכתיב: מיין ושכר יזיר!
כרגיל בגמרא, כשיש מקור לכל אחד מבעלי המחלוקת, שואלים מה עושה כל אחד עם המקור של השני. מתחילה הגמרא בשלהי הדף לשאול כיצד יסביר רבי שמעון את הפסוק המפרט רק את היין, שממנו משמע לכאורה כחכמים?
ההוא מיבעי ליה: לאסור יין מצוה כיין הרשות.
רבי שמעון לומר מפסוק זה, כי נזירות חלה ואוסרת על הנזיר אפילו שתיית יין שהיא מצווה.
מאי היא? קדושתא ואבדלתא.
ומיד מפרטת הגמרא ואומרת כי שתיית יין כמצווה אנו מוצאים למשל בקידוש ובהבדלה בשבת. בדף הבא ממשיכה הגמרא לדון על החידוש הזה, שהרי לכאורה שתיית יין בקידוש ובהבדלה אינה אלא מדברי סופרים, ולא היה צריך פסוק ללמדנו כי נזיר שחלותה מן התורה עוקרת דבר שחלותו אינו אלא מדרבנן.
כמו כן, ממשיכה הגמרא לדון בצד השני, כיצד מתמודדים חכמים על פסוקו של רבי שמעון.
 

מהו המסר  

למדנו היום מחלוקת תנאים בשאלה האם כשאדם מזכיר רק חלק מדבר, האם כוונתו לכל העניין או רק למה שהוציא מפיו. אמנם למדנו מקורות מן התורה לשתי הדעות הללו, אבל ניתן אולי לומר כי זו גם מחלוקת בסברה הנוגעת לאופן דיבורו של אדם. האם אדם ''מדבר ברמזים'', וגם אם לא פירט את כל הנושא, הוא בעצם מתכוון לכך, או שמא אדם צריך לומר כל דבר ''ברחל בתך הקטנה''.
כיוון שהמשנה פסקה כדעת חכמים (יחיד ורבים הלכה כרבים) ניתן להסיק מכך גם לשאלה כללית זו. אדם אינו נוהג להרחיב ולפרט כל דבר שאומר, ואמנם, אפילו אם הזכיר חלק מנושא, הרי כוונתו בעצם לכלול את כל הנושא בדיבורו.
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]