טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן – צמר ופשתן
 

"... ומאן דנפקא ליה מראשו, מאי טעמא לא נפקא ליה מגדילים? אמר לך: לכדרבא הוא דאתא: דרבא רמי, כתיב: ונתנו על ציצית הכנף, מין כנף פתיל תכלת, וכתיב: צמר ופשתים יחדו, הא כיצד? צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין" (נזיר, נח ע"א).

פירוש: תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש, שאף אם יש בשטחו שלוש על שלוש אצבעות אינו נחשב גדול למדי כדי לקבל טומאה. ומשום כך מסככין בו את הסוכה, שיש להקפיד שלא יהא הסכך מדבר המקבל טומאה. כל זה חוץ מפשתן, שיש בו דינים מיוחדים. אמר אביי: ר' שמעון בן אלעזר וכן התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל אמרו דבר אחד ביסודו אף כי לא באותה צורה. ומפרטים: שיטת ר' שמעון בן אלעזר היא הא דאמרן [זה שאמרנו] עתה שבאריגים מן הצומח נחשב לאריג ממש רק העשוי מפשתן בלבד. ושיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל מאי [מה] היא? דתני דבי [ששנה התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: הואיל ונאמרו "בגדים" בתורה סתם ולא פורש מאלו חמרים עשויים בגדים אלה, ופרט לך הכתוב באחד מהן, בדיני טומאת נגעים, צמר ופשתים ("והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים") ויש לומר כי מה להלן בנושא זה "בגד" משמעו העשוי מצמר או מפשתים, אף כל בגדים האמורים בתורה אינם אלא צמר ופשתים, ואריגים אחרים אינם נכללים במובן "בגד" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

נושא מרכזי: מעמדם של הצמר והפשתן במקורות ובממצא הארכיאולוגי

על הפשתה התרבותית. לקריאה הקש/י כאן.

מהו "עמר גופנא" (צמר גפן)? – "ובשחקי דעמר גופנא בסיתוא" (שבת, קי ע"ב).

במה שונה כסות הגוף של הכבשים והעזים? – "מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו" (פסחים, סו ע"א).

פירוש: ושואלים: ומאן דנפקא ליה [ומי שיוצא לו] לימוד זה מ"ראשו" האמור במצורע, ומכאן למדים שעשה דוחה את לא תעשה, מאי טעמא [מה טעם] לא נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מהכתוב בגדילים והוא נזקק להוכחה נוספת? ומשיבים: אמר לך [יכול הוא לומר לך]: המקרא הזה לגבי גדילים לכמו שאמר רבא הוא דאתא [שבא] ולא כדי ללמוד שעשה דוחה את לא תעשה. שרבא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח) והצירוף "ציצית הכנף" בא ללמד שהציצית תהא מין כנף, מאותו סוג בגד שעשויה ממנו הטלית, ועליה יתנו "פתיל תכלת". וכתיב [ונאמר] "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" (דברים כב, יא) וסמוך לו "גדילים תעשה לך", ללמד שצריך לעשות ציציות מצמר ופשתים. הא [הרי] כיצד מיישבים את הסתירה בין מה שאמרו שתהא הציצית ממין הכנף, ובין האמור שתהא הציצית מצמר ופשתים? ציציות של צמר ופשתים פוטרים (יוצאים בהן ידי חובה) בין במינן בצמר ופשתים, בין שלא במינן בשאר מיני אריג. ואילו ציציות של שאר מינין, במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

מפסוקי המקרא ומספרות חז"ל שהתבססה עליהם ניתן ללמוד שחומרי הגלם העיקריים להכנת בגדים היו צמר כבשים ופשתן. בגדים שהוכנו מחומרי גלם אחרים לא נכללו בחלק מההלכות הנוגעות לאריגים. בספר ויקרא (יג מ"ז) נאמר: "והבגד כי יהיה בוֹ נגע צרעת בבגד צמר אוֹ בבגד פשתים". בדברים (כב י"א): "לֹא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו". על הכהנים נאסר ללבוש בגדי צמר בבית המקדש: "והיה בבואם אל שערי החצר הפנימית בגדי פשתים ילבשו ולֹא יעלה עליהם צמר בשרתם בשערי החצר הפנימית וביתה" (יחזקאל, מד י"ז). "אשת החיל" ארגה "צמר ופשתים": "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה" (משלי, לא י"ג). במשנה בכלאים (פ"ט מ"א) אנו לומדים: "אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים, ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים, אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים. צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחלים אסור מחצה למחצה אסור וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה".

במדרש תנחומא (ורשא, בראשית, סי' ט') אנו מוצאים הסבר לאיסור שעטנז בצמר ופשתים: "... ויבא קין מפרי האדמה מהו מן מותר מאכלו, ורבנן אמרו זרע פשתן היה, והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן לפיכך נאסר צמר ופשתים שנא' (דברים כב) לא תלבש שעטנז וגו' ואמר הקדוש ברוך הוא אינו דין שיתערב מנחת החוטא עם מנחת זכאי לפיכך נאסר וכו'". הסבר זה מובא למשל ב"הדר זקנים" על התורה (דברים, כי תצא, כב י"א): "לא תלבש שעטנז. דוקא מהני תרי מיני משום דעל ידם הרג קין את הבל אחיו משום דויפן ה' אל הבל ואל קין ואל מנחתו לא שעה". הסבר נוסף מובא בפירוש הרא"ש על התורה (שם): "לא תלבש שעטנז. לפי שהפרוכת נעשה משש ושש כיתנא ומתכלת עמרא הרי צמר ופשתים יחדיו ולא רצה הקדוש ברוך הוא שיעשו בני אדם דוגמתו כמו שמצינו בקטורת ובמתכונתו לא תעשו כמוהו. וכן ארז"ל לא יעשה אדם בית תבנית ההיכל אכסדרה תבנית אולם. ד"א לפי שהקריב קין זרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו שהוא מין צמר ולא רצה הקדוש ברוך הוא שיתחברו יחד לפי שאז נחלקו".

לענ"ד בבסיס ההלכות הקשורות לצמר והפשתים עומדת העובדה הפשוטה שהם היו חומרי הגלם העיקריים ובמידה מסויימת הבלעדיים שעמדו לרשות תעשיית הבגדים. ההלכות הקשורות לבגדים בהכרח מתייחסות לחומרים מהם הם הוכנו. ייתכן ודברי רבי ר' חיים פלטיאל (ויקרא, תזריע, יג מ"ז) עשויים לתמוך בהשערתי: "בגד צמר או בגד פשתים. מה שלא הזכיר הנגע במינים אחרים כמו צמר גפן לפי שדבר הכתוב בהווה או שמא לא יארע הנגע רק בצמר ופשתים". ה"הווה" בפירושו הוא כנראה העובדה שרק חומרים אלו היו זמינים לאדם והיו באיכות מספיקה. צמר ופשתן היו שני החומרים העיקריים שהיו בשימוש בתעשיית הטקסטיל הרומאית העתיקה וגם קודם לכן. שני חומרי גלם אלו היו נוחים להלבנה או לצביעה בגוונים שונים, ברי השגה ולא יקרים יחסית.

במסכת מנחות (לט ע"ב) העוסקת במצוות ציצית אנו מוצאים רשימת חומרי גלם שחיובם במצווה נתון למחלוקת: בספרא (תזריע, ה פי"ג): "והבגד יכול השיריים והסיריקון והכלך וצמר גפן וצמר גמלים וצמר ארנביים ונוצה של עזים תלמוד לומר בבגד צמר או בבגד פשתים". בגמרא במנחות (לט ע"ב) נאמר: "... כדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים. אמר אביי: והאי תנא דבי רבי ישמעאל מפקא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי ר' ישמעאל: בגד אין לי אלא בגד צמר; מנין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים, והכלך והסריקין והשיראין, מנין? ת"ל או בגד". הרמב"ם (הלכות ציצית, פ"ג הל' א-ב) פסק: "כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא ... ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד ... אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי ובגדי צמר גפן ובגדי צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים וכיוצא בהן אין חייבין במצות ציצית אלא מדברי חכמים כדי להזהר במצות ציצית וכו'". העובדה שחיובם איננו מדאורייתא מעיד על בעייתיות בהשוואה לצמר ופשתן. חלק מחומרי גלם אלו איננו מקובל לא בגלל איכותו הירודה לצורך הכנת בגדים אלא גם משום שהיה יקר. על נוצת עיזים כתב רש"י (שם): "צמר ארנבים ונוצה - צמר של עזים קרי נוצה לפי שאין רך כשאר צמר". חומרים מיובאים כדוגמת הכותנה שיובאה מהודו והמשי היו מוצרי מותרות והיו בהישג ידם של העשירים ביותר (ראו במאמר "אכתוב לפניו ספר תורה נאה ואכרכנו בשיראין נאים" (נזיר, ב ע"ב)). אמנם גידלו את הכותנה ("צמר גפן") באזורנו כבר מהעת העתיקה אך במידה מצומצמת דבר המשתקף בכך שלא הוזכרה כלל במקרא ורק פעמים מעטות בספרות חז"ל.

במחקר שבדק אריגים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות באזורים מדבריים בארץ ישראל מצא שחומר הגלם העיקרי בתקופה הרומית היה צמר. 900 מתוך 1635 שרידי אריגים. גם הפשתן היה חומר גלם מקובל מאד ונמצאו 662 שרידים העשויים פשתן מתוך 1635 ממצאי אריגים. השתמשו גם בשיער עיזים (58 ממצאים מתוך 1635) ומספר קטן מאד של אריגים משיער גמלים. למעשה כאשר נבחנו הממצאים הארכיאולוגיים לא נמצאו אריגי כותנה במספר משמעותי לפני התקופה הביזנטית (המאה ה- 4-7 לספירה). הממצא היחיד המוקדם לתקופה זו הוא רשת כותנה שנמצא בירושלים ומתוארכת למאה ה – 3 לספירה. הרשת נמצאה בקבר יאסון. 

תמונה 1. סיבי פשתן         צילום: Aamiri77		תמונה 2. צמר גולמי          צילם: Rob

מקור עיקרי:

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.