להיכנס לנעליו של השני / רפי זברגר

נזיר ז ע''א
 

הקדמה 

למדנו במשנה הקודמת כי ''סתם נזירות לשלושים יום'' במשמעות שאם הנודר נזירות לא נקב משך זמן, הרי ברירת המחדל היא שלושים יום. אמרנו שם גם כי שלושים יום הינו גם משך הזמן המינימלי של תקופת הנזירות, ואין אפשרות להיות נזיר פחות מכך. מקור דין זה הוא במשנה הבאה בריש הדף שלנו:
אמר הריני נזיר אחת גדולה, הריני נזיר אחת קטנה, אפילו מכאן ועד סוף העולם - נזיר שלשים יום.
משנה מפרטת שלושה מקרים שהנזיר לא נקב משך זמן מוגדר, ובכולם פוסקת המשנה כי התקופה היא לשלושים יום:
1. הריני נזיר אחת גדולה – אמר ''נזירות גדולה'' ללא הגדרה מהי הכוונה ''גדולה''.
2. הריני נזיר אחת קטנה – כנ''ל לגבי ''קטנה''.
שני המקרים הראשונים הגמרא כלל לא מתייחסת וברור לה כי אמנם זו כוונת המשורר. לאחד נראה נזירות כמו ''דבר גדול'', לשני זה נראה ''דבר קטן'' אך לשניהם מדובר באותו משך זמן של שלושים יום.
3. הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם – לכאורה משמע כי כוונת הנודר למשך זמן ארוך יותר, אך גם כאן פוסקת המשנה כי אינו מתכוון אלא לנזירות של שלושים יום. על מקרה זה תדון הגמרא ונרחיב מעט בגוף המאמר.
  

הנושא

אמאי? והא מכאן ועד סוף העולם קאמר!
שואלת הגמרא את תמיהתנו במשנה, מדוע אנו לא אומרים במקרה השלישי (מכאן ועד סוף העולם) שהוא התכוון לקבל על עצמו נזירות לעולם, נזירות שהזכרנו כבר בדפים הקודמים.
הכי קאמר: אריכא לי הדא מילתא כמכאן ועד סוף העולם.
עונה   כי אנו מפרשים את כוונתו שהנזירות ''הרגילה'' שהיא למשך שלושים יום קשה עליו כמו דבר המתארך למשך תקופה ארוכה מאוד. שואל על כך הרא''ש, מניין לנו שזו אמנם הייתה כוונתו, אולי באמת הוא התכוון לנזירות עולם, אלא אנו מפרשים זאת לקולא על סמך הכלל ''ספק נזירות להקל''.
תנן: הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני, אומדים כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני, פחות משלשים יום - נזיר שלשים יום, ואם לאו - נזיר כמנין הימים; ואימא הכא נמי: אריכא לי הא מילתא כמכאן ועד מקום פלוני!
מקשה הגמרא על התירוץ מהמשנה הבאה (ח.). שם למדנו כי הנודר נזירות בלשון ''מכאן ועד מקום פלוני'' אומדים את מרחק ההליכה בין שני המקומות, ואם הזמן קטן משלושים יום – הרי שנדר למשך שלושים יום (זמן מינימלי), ואם הזמן ארוך משלושים יום, נדר למשך תקופה זו. שואלת הגמרא מדוע שלא נאמר גם במשנה שם את הסברה שאמרנו במשנתנו, ''נראה לו ארוך כמו מכאן ועד מקום פלוני'' ובאמת תהיה כוונתו לנזירות של שלושים יום כמו אצלנו.
אמר רבא: שהחזיק בדרך.
רבא מעמיד את המשנה הבאה במקרה והאדם כבר החל ללכת ממקומו לאותו מקום פלוני, דבר המוכיח כי כוונתו הייתה באמת למשך זמן ההליכה בין שני המקומות.
וליהוי כל פרסה ופרסה!
ממשיכה הגמרא להקשות על המשנה הבאה: מדוע שלא נגדיר את משך זמן נזירותו כמספר פרסאות שיש בין שני המקומות (פרסה = ארבעה מילין, בערך ארבעה קילומטר). וכל פרסה תהיה נזירות של שלושים יום. זהו אופן נוסף של ''מדידת מרחק'' בין שני מקומות.
אמר רב פפא: באתרא דלא מני פרסי.
רב פפא עונה ומעמיד את המשנה הזאת במקום שאמנם לא מודדים באמות מידה של פרסאות.
וליהוי כל אוונא ואוונא,
ממשיכה הגמרא ומקשה על המשנה ההיא, אולי נצדד באמת מידה אחרת של מספר בתי מלון או אכסניות שיש בדרך. ואורך נזירותו תהיה כמספר מקומות אלו בדרך כפול שלושים יום.
מי לא תנן: הריני נזיר כעפר הארץ וכשער ראש וכחול הים - הרי זה נזיר עולם, ומגלח אחד לשלשים יום!
הגמרא מחזקת את שאלתה מתוך הרישא של המשנה הבאה (ח.), ממנה כבר הקשנו לעיל. שם למדנו כי הנודר נזירות כמו עפר הארץ או כמו חול הים, מוגדר כנזיר לעולם, ומותר לו לגלח שערותיו אחת לשלושים יום (אחת הדעות שלמדנו בדף הקודם לגבי נזיר עולם). אם כן, נראה כי יש מקום לחלק את הנזירות לפי שערות הראש או חול הים, ומדוע בסיפא גם לא מחלקים לפי בתי מלון בדרך מכאן ועד מקום פלוני?                                                                                                      כל מילתא דאית ביה קיצותא לא קתני;
עונה הגמרא וקובעת כלל שאם מדובר ב''זמן קצוב'' אנו מגדירים את משך הנזירות לזמן זה. אך אם מדובר בדבר שאינו מדיד כמו שערות הראש או חול הים, הרי כוונתו בוודאי לנזירות אחת שהיא לעולם, ובה למדנו כבר אפשר לגלח מיד תקופה, אך הנזירות אינה נפסקת כל ימי חייו. הגמרא מיד מוכיחה אבחנה זו מהברייתא הבאה:
והתניא: הריני נזיר כל ימי חיי, הריני נזיר עולם - הרי זה נזיר עולם, אפילו מאה שנה אפילו אלף שנים - אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם.
כשהנזיר אומר ''כל ימי חיו'' שזהו זמן לא מוגדר הרי הוא נזיר עולם, אך אם קוצב זמן, למרות שזהו זמן ארוך מאוד, ואפילו יותר מכל שנותיו של אדם, אין הוא נזיר עולם, אלא נזירות אחת ארוכה (ללא הפסקות) למשך כל אותו זמן קצוב. 
 

מהו המסר  

ההסבר שלמדנו בראשית הדברים ''אריכא לי הדא מילתא...'' בעצם טוען כי דבר מסוים יכול להיראות כדבר גדול, משהו בומבסטי, למרות שהוא אינו אלא משהו קטן ולא משמעותי.
נקודה זו מלמדת אותנו להכיר כי ישנם סוגי מבט שונים, תלוי באופיים, דרכם, יכולותם של אנשים, וכן הלאה.
דבר הנראה לאדם אחד כדבר פשוט וטריוויאלי, יכול להיראות ולהיחשב לאדם אחר כדבר ענק וקשה מאוד.
משימה שלאדם מסוים תיראה כמשימה קלה ופשוטה לביצוע, יכולה להיות קשה מנשוא לאדם אחר.
זה לא פשוט להיכנס לנעליו של אדם אחר, אבל הוא חשוב ואפילו הכרחי. אל לנו לשפוט אנשים לפי דרכנו, יכולותינו ומחשבותינו וכדו', אלא לנסות להבין ולחוש מה עובר על האדם האחר, ולפי זה להבינו ולהיות איתו בדרכו.
 
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]