אמרה פרה הריני נזירה / נזיר י ע"א
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במשנה שבסוגייתנו מופיע תיאור של התבטאות מיוחדת במינה:
"אמר: 'אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני', 'אומר הדלת הזה הריני נזירה אם נפתח אני' – בית שמאי אומרים נזיר, ובית הלל אומרים אינו נזיר".
האדם הנדון במשנה עומד מול פרה עקשנית המסרבת לקום ומבקש לדברר אותה. ההצדקה שהוא מוצא לעקשנותה של הפרה היא שהפרה התחייבה כנראה שתהיה נזירה אם תעמוד, ולכן היא מסרבת לעשות כן. על כך אומרים בית שמאי באופן מפתיע שהאדם הופך כעת לנזיר, ובצדק הקשתה הגמרא:
"פרה מי קא מישתעיא?
אמר רמי בר חמא: הכא במאי עסקינן – כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו, ואמר: כסבורה פרה זו אינה עומדת, הריני נזיר מבשרה אם עמדה מאליה, ועמדה מאליה".
הגמרא מקשה על המשנה: הרי פרות אינן מדברות, ולכן לא ברור מהי כוונת האדם. קשה להאמין שהגמרא לא הבינה את משמעות התיאור הציורי של המשנה, ולכן נראה שהתקשתה בטעמם של בית שמאי: מדוע חייב האדם בנזירות כשהוא בסך הכל תיאר את מחשבותיה הכמוסות של פרתו?
משום כך מציעה הגמרא לקרוא את המשנה באופן אחר, וטוענת שהאדם עצמו אמר "הריני נזיר מבשרה", ומשום כך סבורים בית שמאי שהוא חייב בנזירות. זאת על פי הכלל שנלמד בדף הקודם – "אין אדם מוציא דבריו לבטלה", דהיינו אם האדם נזר מחפץ שנזירות אינה חלה עליו, אנו אומדים שדעתו הייתה לקבל על עצמו נזירות, שאם לא כן אין משמעות הלכתית לדבריו.
עם זאת, מדברי הירושלמי (ב, ב) עולה שהבין את דברי המשנה כפשוטה:
"ראה עכו"ם עובר, אמר: ראו מה אמר העכו"ם הזה, 'הרי זה נזיר', הוה דמר מאחר שאין עכו"ם נוזרין – נזיר. לא אמר – נשמעינה מן הדא: 'אמר אמרה פרה זו', כלום אמרת אלא משום שהוציא נזירות מפיו? וכא שהוציא נזירות מתוך פיו".
דברי הירושלמי אינם ברורים עד תום, אך הרעיון המרכזי ברור: הירושלמי מספר על יהודי שראה גוי עובר לידו ואמר שאותו גוי קיבל על עצמו נזירות, וקובע שהיהודי נחשב נזיר, על אף שבסך הכול ניסה לדברר את הגוי, ומשווה זאת למקרה של משנתנו.
כלומר, הירושלמי מבין את משנתנו כפשוטה, ומסביר את דעת בית שמאי בכך שהאדם "הוציא נזירות מפיו". מהי משמעותה של סברה זו? אפשר היה לחשוב שעצם הזכרת המילים "הריני נזיר" מחייבת בנזירות לדעת בית שמאי, אך בהמשך מבאר הירושלמי שכאשר אדם מספר על ישראל שאמר "הריני נזיר" אין הוא מקבל על עצמו נזירות, והדבר נחשב כסיפור דברים בעלמא, וכן מי שקורא בתורה את פרשת נזיר אינו מקבל על עצמו נזירות בכך.
משום כך נראה שלדעת בית שמאי האדם המתאר מצב שבו מישהו שאינו יכול לעשות כן (פרה, דלת, גוי) מקבל על עצמו נזירות, הוא מבקש לומר שראויה לחול נזירות במציאות הזו, ובכך הוא מקבל על עצמו את אותה נזירות.
