יש מוצא / רפי זברגר

נזיר יד ע"א-ע"ב
 

הקדמה 

נלמד את המשנה בדף י''ג:
הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן, התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן - משלים את שלו ואחר כך מונה את של בנו.
אדם אשר נדר נזירות רגילה (הריני נזיר) וגם נדר נזירות לאחר שיוולד לו בן. והוא התחיל לקיים את נזירותו הרגילה, ותוך כדי נולד לו בן – פוסקת המשנה שישלים את ימי נזירותו הרגילה (שלושים יום), יקריב את קרבנותיו ויגלח, ורק לאחר מכן יתחיל את נזירותו השניה מכוח בנו שנולד לו.
הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר, התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן - מניח את שלו ומונה את של בנו, ואחר כך משלים את שלו.
אם נדר הפוך, קודם נזירות התלויה בהולדת בן, ורק לאחר מכן ''נזירות רגילה'' ושוב התחיל לקיים את הנזירות הרגילה. אם נולד הבן תוך כדי הנזירות, חייב להפסיק לקיים נזירות זו (שהרי ''נזירות הבן'' קודמת) לקיים את נזירות הבן, ורק לאחר מכן להשלים את הימים החסרים לו מהנזירות הראשונה. בהפסקה של הנזירות הראשונה כמובן אינו מגלח ואינו מביא קרבנותיו, שהרי לא סיים את ימי הנזירות, אלא בסוף שתי הנזירויות מגלח ומביא קרבנות של שתי הנזירויות.. 
 

הנושא

בשלהי עמוד א' דנה הגמרא בטומאת נזיר במקרה של הסיפא:
נטמא בימי בנו - רבי יוחנן אמר: סותר, ריש לקיש אמר: אינו סותר.
אם נטמא בנזירות האמצעית (נזירות בנו, שהיא באמצע הנזירות הרגילה שהתחיל והפסיקה). אין ספק כי טומאה זו סותרת את הנזירות הנוכחית (נזירות הבן) אך לגבי סתירת הנזירות הרגילה, שכבר התחילה והפסיקה באנו למחלוקת תנאים: רבי יוחנן סובר כי טומאה זו סותרת אף את הנזירות הרגילה, וריש לקיש סובר שאינו סותר.
רבי יוחנן אמר סותר, חדא נזירות אריכתא היא; ריש לקיש אמר אינו סותר, נזירות דידיה לחוד ודבריה לחוד.
הגמרא מסבירה את סברתם של האמוראים: רבי יוחנן רואה את שתי הנזירויות כנזירות אחת ארוכה. הנזירות שלו שהתחיל והפסיק אותה, את נזירות הבן, ואת סיום הנזירות שלו – הכל נחשב נזירות אחת ארוכה. לכן, אם נטמא באמצע נזירות הבן, נסתר גם החלק הראשון של נזירותו הרגילה. ריש לקיש חולק וסובר כי שתי הנזירויות נפרדות, ולכן נסתרת רק הנזירות בה הוא נמצא כעת (נזירות הבן) ולא נסתר החלק הראשון של נזירותו הרגילה.
בעמוד ב' דנה הגמרא בטומאה תוך כדי ''יום גידול שער''. זוהי תקופה בה הנזיר חייב להשלים שלושים ימי נזירות ללא תגלחת, אם וכאשר נתגלח שערו באמצע הנזירות, על ידי אחרים באונס (או שגילח שערו מכוח טומאה שנטמא).
טמא ביום גידול שער - רב אמר: אינו סותר, אפילו לרבי יוחנן דאמר סותר, הני מילי היכא דקאי בנזירות, גידול שער מישלם נזירות הוא;
רב סובר כי טומאה בימי השלמה אלו (נקרא ''יום גידול שער") אינה סותרת את הנזירות, גם לדעתו של רבי יוחנן אשר למדנו זה עתה. מכיוון שלדעת רבי יוחנן סותרים את הנזירות כשאדם נמצא תוך כדי ימי הנזירות (והוא החשיב את שתי הנזירויות כנזירות אחת גדולה), אבל במקרה שהטומאה נפלה בימי השלמה, אין סתירה לנזירות ולא חייב להשלימם.
ושמואל אמר: סותר, אפילו לריש לקיש דאמר אין סותר, התם שתי נזירות, הכא חדא נזירותא.
שמואל סובר בדיוק הפוך. גם לריש לקיש הסובר כי אינו סותר שם, זאת כיוון שמדובר בשתי נזירויות שונות (על אף שהן משולבות אחת ברעותה) אך אצלנו, כיוון שזו נזירות אחת (בימי השלמה), הרי הטומאה סותרת אותה.
אמר רב חסדא: הכל מודים, שאם קדש שער בדם - אין לו תקנה.
להבנת דברי רב חסדא נקדים מספר הקדמות:
1. גילוח שערות של הנזיר מתבצעת לאחר הקרבת קרבנותיו בסיום נזירותו. השערות נזרקות לתוך האש המבשל את בשר קרבן השלמים שהקריב (אחת משלוש קרבנות: חטאת, עולה ושלמים).
2. הנזיר חייב להיות טהור בעת גילוח שערותיו.
3. שלב העיקרי של כל קרבן בהמה הוא זריקת הדם על המזבח. לפני כן אין ריצוי.
4. נזיר מסיים את נזירותו ואיסוריו (שתיית יין, טומאה ותגלחת) רק לאחר גילוח כל שערו (לאחר הקרבת הקרבנות).
אומר רב חסדא כי כולם מודים (כולל שמואל שאמר לעיל כי טומאה סותרת), שנזיר הנטמא לאחר זריקת דם קרבנותיו, לא יוכל לגלח יותר את שערותיו.
שהרי אין לגלח שערות נזיר בזמן טומאה (2), ומכיוון שהוא חייב לגלח לאחר הקרבת קרבנותיו (1) הוא לא יוכל לגלח את שערו מאוחר יותר (לאחר שייטהר מטומאתו) שהרי אז הגילוח לא יוצמד לקרבנות. וגם לא יוכל להביא קרבנותיו בשנית שהרי כבר יצא ידי חובת הקרבנות בעת זריקת הדם (3).
יוצא שהוא נקלע למצב ''אין מוצא'' (4), הרי שהוא חייב להישאר מגודל שער כל ימי חייו (הרא''ש). 
  

מהו המסר

למדנו היום על מצב באמת מיוחד במינו. מצב המכניס אותנו למבוי סתום, שבו אין שום ''פתח מילוט'' שאפשר להימלט דרכו, ולכן באמת מצב זה מחייב את הנזיר להישאר בעל שיער כל ימי חייו.
תחושות אלו של ''אין מוצא'' הן תחושות הרסניות ומסוכנות מאוד. אדם עלול לחשוב כי הוא נמצא במצב ש''אין שום סיכוי'', הכול אבוד, אין לו לאן ללכת, אין לו פתרון, וחס וחלילה להביא למחשבות של אבדון.
כאנשים מאמינים, אנו מאמינים שהכול מאת הבורא יתברך. אם נקלענו למצב קשה, למצב הדורש התמודדות, הרי זה מכיוון שהקדוש ברוך הוא מציב בפנינו אתגרים. כל אתגר, גם הקשה ביותר ניתן לעמוד בו. יש לראות תמיד איך המצב שאנו נמצאים בו יכול להביא אותנו למחוזות שלא חשבנו אליהם קודם לכן, או לכיוונים חדשים שלא חלמנו אליהם.
אין ייאוש בעולם כלל, ולכן מצב של ''אין מוצא'' ייהפך להיות ''יש מוצא''. אדם חייב כל הזמן לראות את הדברים הטובים, גם אם נמצא ''במקום נמוך''. גם אם חווה קשיים גדולים ועצומים.
נחזור ונשנן ונאמר שוב ושוב: אין ייאוש בעולם כלל (ר' נחמן).
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]