חטאת שמתו בעליה / נזיר כא ע"ב

הרב ירון בן צבי

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בשאלה אם הפרת הבעל עוקרת את הנדר למפרע, כאילו מעולם לא היה קיים, בדומה להתרת חכם, או שהיא משפיעה רק מרגע ההפרה ואילך, ולמסקנה הבעל עוקר את הנדר למפרע. במהלך הדיון מביאה הגמרא ברייתא הקובעת שאם אישה נדרה נזירות והפרישה בהמה לחטאתה ואחר כך הפר הבעל את הנדר, דינה של החטאת למיתה. מן הברייתא עולה שלמרות הפרה, יש בבהמה קדושת חטאת, אך אם הבעל עוקר את הנדר מעיקרו – מדוע אין הקדשת הבהמה מתבטלת למפרע?

על כך משיבה הגמרא שאף אם הבעל עוקר את הנדר מעיקרו, החטאת מתה משום שהיא נחשבת כ"חטאת שמתו בעליה". הרי"ד מסביר שהבהמה, על פי הסבר זה, אינה קדושה כלל, אך מכיוון שאנשים ראו שהיא הוקדשה לחטאת, לא רצו חכמים שיבואו לידי טעות וגזרו שדינה יהיה כחטאת שמתו בעליה.