מהי היהירות שבנזירות?
הרב דב קדרון
נזיר יח ע"א
נזיר שנטמא מביא כבש לאשם. רש"ר הירש זצ"ל (במדבר ו, יב) כותב שרוב קרבנות האשם הנזכרים בספר ויקרא: אשם מעילה, אשם גזילות, אשם תלוי, אשם שפחה חרופה – הם איל, ורק אשם נזיר ואשם מצורע הם כבש.
הוא מסביר שהאשמות שצריכים להיות איל, באים לכפר על האדם השואף ללכת בראש החברה, כשם שהאיל הולך בראש העדר, אך נוהג באנוכיות בתחום האינטרסים והכח; והם מורים לחוטא: בלכתו בראש חבריו יקדש את עצמו על ידי עשיית חובתו. הוא מסביר שהמכנה המשותף של החטאים שאשמות אלה מכפרים עליהם: האדם נהג באנוכיות כלפי אנשים וחפצים; והתנהגות זו עלולה להביא "שממה" (כלשון: "אשם") על האישיות שחטאה באנוכיות.
אולם אשם מצורע הוא כבש, שכן לא התקדמות אנוכית בחברה, אלא התנגדות אנוכית לחברה היא טיב חטאו של המצורע; התנהגותו הייתה בלתי - חברתית, וכך באה עליו "שממה" (הצרעת) שנועדה לשפר את אופיו. כשיחזור וייכנס לשותפות החברתית, הוא ילמד להיות בבחינת "כבש": עליו להיות "חבר פשוט בעדר ה'"; כחבר מן השורה ישתלב בחברה הגדולה, ה"רועה" תחת שבט הנהגת ה'; תוך ויתור על אנוכיות ובהתמסרות למטרות ה'.
גם חטאו של הנזיר הטמא דומה במשמעותו לזה של המצורע. אמנם, הנזיר הטמא לא עבר עבירה של ממש כלפי הכלל החברתי. אך נדר הנזירות כשלעצמו נראה כיהירות בלתי - חברתית, כהתנשאות של אדם המבקש לצאת מן הכלל כדי לקבוע לעצמו מקום מיוחד, וזו טעונה כפרה על ידי כבש לאשם: לאחר מכן תוכל להגיע התכלית שהנזיר שואף אליה - ההתעדנות הרוחנית והמוסרית, ללא התנשאות ויהירות.
