שלושת מצבי סליחה וכפרה / רפי זברגר

נזיר כא ע''ב
 

הקדמה 

למדנו במשנה הראשונה בפרק על הפרת הנזירות של האשה על ידי בעלה בכמה מצבים, הגמרא מתבלטת בתוקפה ההלכתי של אותה הפרה, בעיה שהועלתה כבר במסכת נדרים לגבי הפרה של נדר רגיל.
איבעיא להו: בעל מיעקר עקר, או דלמא מיגז גייז?
לגבי התרת נדר על ידי חכם אנו יודעים כי פעולה זו עוקרת לגבי את הנדר מלכתחילה, וכאילו שלא היה נדר מעולם. בדיון על אותה שאלה במסכת נדרים הגענו למסקנה כי הפרתו של הנדר על ידי הבעל אינה עוקרת את הנדר כמו התרת החכם, אלא מבטלת אותו רק מזמן ההפרה ואילך. עתה שואלת הגמרא לגבי הפרת הבעל את נזירות אשתו: האם הדין בהפרת נזירות כמו בהפרת נדר רגיל שתוקפה מכאן ואילך, או שמא דין הפרת נזירות כדין התרת הנדר, ועוקרתו מלכתחילה. הסיבה לחלק בין הפרת נדר רגיל לנזירות, כיוון שבנזירות יש זמן מינימום של שלושים יום. אם כן, יש מקום לומר כי אין אפשרות לחלק זמן זה, ואם הנזירות מופרת, אזי כל יחידת הזמן שלה מופר.
למאי נפקא מינה?
שואלת הגמרא (כמו במסכת נדרים) מה נפקות השאלה, באיזה מקרה תהיה נפקא מינה בין שני צידי הבעיה?
לאשה שנדרה בנזיר, ושמעה חברתה ואמרה ואני, ושמע בעלה של ראשונה והפר לה, אי אמרת מיעקר עקר - ההיא נמי אישתראי, ואי אמרת מיגז גייז - איהי אישתראי, חברתה אסירא, מאי?
הגמרא מציגה נפקא מינה אחת (יש עוד) במקרה של התפסת נזירות. אם אשה נדרה נזירות, ואשה אחרת אמרה ''ואני'' והתפיסה נזירות על נזירותה של האשה הראשונה. לאחר זמן הפר בעלה של הראשונה את נדר נזירותה. אם נאמר שהנזירות נעקרה לגמרי, הרי שאף פעם לא הייתה נזירות, וההתפסה גם בטלה. אך אם הנזירות בטילה רק מנקודת זמן של ההפרה ואילך, הרי בזמן ההתפסה הייתה נזירות ולכן ההתפסה אינה בטילה.
הגמרא מנסה לפשוט בעיה זו מכמה משניות, אנו נתמקד בניסיון השני מתוך המשנה בדף כ''ד. 
 

הנושא

תא שמע: האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה, ואחר כך הפר לה בעלה, אם שלו היתה הבהמה - תצא ותרעה בעדר, ואם שלה היתה הבהמה - החטאת תמות;
אשה שכבר בעת נזירותה הפרישה בהמות לקרבנותיה בסיום הנזירות: חטאת, עולה ושלמים. לאחר מכן בעלה הפר את נזירותה. לגבי דין הקרבנות יש הבדל של מי היו הבהמות שהופרשו לקרבן. אם הבהמות היו של הבעל, הרי הוא נתן לה אותם על מנת שיוקרבו, ואם אין צורך בהקרבה, כיוון שהנזירות הופרה, הרי מתברר כי הנתינה של הבעל בטילה, והבהמות חוזרות להיות חולין לכל דבר ועניין.
אך אם האשה קיבלה את הבהמות על מנת שאין לבעל רשות בהם, הרי קדושתן אינה נפקעת עם הפרת הבעל, ואז יש לבהמה שהוקדשה לחטאת דין ''חטאות מתות''. שהרי זה אחד מחמשת המצבים עליהם נאמר דין זה, שאין מה לעשות אלא להכניסה ל''כיפה'' עד שתמות. בהמות שהוקדשו לעולה ושלמים יכולות להיות קרבות כדין קרבן נדבה.
ואי סלקא דעתך בעל מיעקר עקר, תיפוק לחולין! אלא לאו שמע מינה: בעל מיגז גייז.
מסיקה הגמרא ממשנה זו כי הפרת הבעל אינה עוקרת את הנזירות מלכתחילה. שהרי אם הנזירות הייתה נעקרת לגמרי, גם אם הבהמות היו של האשה, בהמת החטאת לא הייתה צריכה למות אלא לצאת לחולין. מפסק המשנה שיש לבהמה זו דין ''חטאת מתה'' ניתן להסיק לכאורה כי ההפרה אינה בטילה אלא חלה מכאן ואילך, ולכן ההפרה אינה מפקיעה את הקדושה של קרבן החטאת שכבר חלה עליה.
לעולם אימא לך: בעל מיעקר עקר, והיינו טעמא, כיון דלא צריכה כפרה הות כחטאת שמתו בעליה, וגמירי, דחטאת שמתו בעליה - תמות.
דוחה הגמרא את ההוכחה ואומרת כי ייתכן גם שההפרה אמנם עוקרת את הנזירות מלכתחילה, ובכל אופן מגדירים את בהמת החטאת כ''חטאת מתה'', זאת כיוון שמצב שלנו שהאשה הייתה קודם זקוקה לקרבן (עתידי) של חטאת, ועתה מסתבר שאינה זקוקה לה יותר, דומה לדין ''חטאת שמתו בעליה'' שהוא אחד מן המצבים הנוספים של ''חטאת מתה'', ומכוח הדימיון הזה פוסקת המשנה כי בהמה השייכת לאשה שהוקדשה לחטאת תמות.
יש להעיר ולהבחין בכל אופן גם לפי דחיית הגמרא יש הבדל בין התרת הנזירות להפרתה. התרה באה מכוח ''טעות'' של הנדר. החכם מוצא פתח מכוח זה שאם הנודרת הייתה יודעת מציאות מסוימת לא הייתה נודרת כלל וכלל, ולכן כאילו לא התחילה הנזירות בכלל, לעומת הפרה, גם אם היא נעקרת ("מיעקר עקר") שאין כוחה מכוח טעות של הנודרת, אלא מדין תורה, יש לומר כי ההפרה יכולה אולי לעקור את הנזירות, אך בכל אופן היא הייתה קיימת בשעתה, ורק עתה עוקרים אותה מלכתחילה.
האחרונים מתפלפלים בהבנת האבחנה הדקה הזאת שבין התרת החכם לעקירת הנדר על ידי הפרה.
 

מהו המסר

האבחנה הדקה שלמדנו זה עתה בעצם מבחינה בין מצב של ביטול הכול, וכאילו לא היה כלום, לבין מצב של ביטול אבל אומרים וקובעים כי היה משהו בהתחלה, אך עתה הוא בטל.
אם ניקח אבחנה זו גם לדיני סליחה וכפרה. כאשר אדם סולח לחבירו על מעשה שלילי שעשה כלפיו, הרי ישנם מספר מצבים אפשריים. או ''מיגז גייז'' – עכשיו אני סולח לך, אבל באמת באותו זמן היה מעשה חמור שלא יישכח. או ''מיעקר עקר'' – עכשיו אני סולח לך, וגם אני מוכן לומר ולחשוב כי המעשה שעשית כאילו לא היה בכלל, ואני מנסה לשכוח אותו ולהוציא אותו מליבי. אבל ייתכן מצב שלישי הדומה ל''התרת חכם'' – עקירת המעשה לגמרי, וכאילו לא היה בכלל, ורואה את הבן אדם השני כנקי וטהור לגמרי, מבלי שמץ של עשייה שלילית כלל וכלל.
שלוש דרגות של סליחה וכפרה, האחת קשה מרעותה. סליחה מהסוג הראשון (''מיגז גייז'') אינה פשוטה כלל ועיקר, אך היא כאמור ''שומרת טינה'' במידת מה ולא שוכחת את העבר, למרות הסכמה לסליחה בהווה.
הסוג השני הרבה יותר ''נעלה'', שכן הוא מביא לשכחה של המעשה, בלא מחשבת טינה כלל וכלל.
הסוג השלישי שמור לצדיקים ואנשי מעשה, שאינם רואים שום כתם באדם שעשה להם רע, ומחשיבים אותו כאדם נקי לגמרי, ללא ''עבר פלילי'' כלל וכלל, כאילו לא בוצע המעשה כלל ועיקר.
  

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]