לגאול את הדיבורים / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
נזיר סב ע"א
לכדתניא: היתר נדרים פורחין באויר, ואין להן על מה שיסמוכו; רבי אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמוכו, שנא': איש כי יפליא, כי יפליא שתי פעמים, אחד הפלאה לאיסור, ואחד הפלאה להיתר.
אנשים מדברים את עצמם לדעת. הם מבטיחים הבטחות מבלי לחשוב אם יצליחו לקיימן ורגע אחר כך שוכחים מהן, בו בשעה שהנהגה כזו מאוד בעייתית.
כדי להבין עד כמה הנהגה כזו היא בעייתית, מפנה רבי דוד שלמה אייבשיץ (ערבי נחל, נח – דרוש ב'), לדברי האר"י הקדוש, ומתוכם הוא לומד את דברי הברייתא באופן פנימי.
שכן, ישנם דיבורים שהאדם מלהג מבלי לחשוב פעמיים. לא שמדובר בדיבורים בעייתיים, הם לא דיבורי איסור, וגם לא דיבורי קדושה. הם פשוט דיבורים כאלו שאין להם שום ערך עצמאי. הוא פונה לאנשים ומבטיח הבטחות, או מתחייב התחייבויות ונדרים שונים, מבלי לחשוב פעמיים, והדיבורים הללו "פורחים באויר". הם לא נמצאים בצד הקדושה ולא בצד הטומאה, הם פשוט מרחפים שם בחלל האוויר שבויים בחוסר הכוונה שהייתה לנו.
הבעיה היא שכח הדיבור ניתן לאדם בכדי שהוא יביא איתו לכדי מעשה של קדושה את כל מה שנמצא סביבו, וכאשר הדיבורים הללו נמצאים באוויר 'סתם', ללא שום תועלת או תכלית, הוא חוטא לכוונה העליונה שנתנה לו את כח הדיבור.
לכן הדיבורים הללו צריכים להיגאל מהמקום הפרווה שהם נמצאים בו, וזה יכול להגיע בשני אופנים: או שהאדם אכן מקיים את מה שהוא אמר, ובזה הוא מביא את הדיבורים הללו לכדי מעשה, או שהוא ניגש לחכם שמתיר לו את הדברים, ומוצא פתח שדרכו ניתן לומר שהוא איננו מחוייב בהם.
בשני המקרים הללו האדם בעצם מוריד את הדיבורים הפורחים הללו לאדמת המציאות וגואל אותם.
כך, שלפני שמשחררים עוד אמירה שלדעתנו איננה מחייבת, עלינו לחשוב קודם לכן כמה אמירות מרחפות מעלינו ומחכות שרק נוריד אותן לכדי מעשה.
