איפוק זה לא רק כח / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

סוטה לד ע"ב

יהושע כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר: ויקרא משה להושע בן נון יהושע, יה יושיעך מעצת מרגלים.

כיצד נדע האם ההתלהבות והשתוקקות שלנו לעשות פעולה מסויימת, שנראית לנו כפעולה טובה, מגיעה ממקור חיובי, או אולי ממקור שלילי?

יסוד בעניין זה מביא רבי משה קלינברג, בנו של האדמו"ר מזאלושיץ, בשמו של החידושי הרי"ם מגור (מובא בספר אהלי שם, בקונטרס ברכת משה על פרשת דברים, עמ' קעט), מתוך דברי הגמרא כאן אודות שמו של יהושע.

משום ששאלה פשוטה בתכלית עולה מתוך דברי הגמרא: הרי יוצא שאת השם יהושע נתן משה עוד לפני השליחות, ואיך יכול להיות שמשה ידע כבר ששליחות זו תהיה לרעה?

על כך הוא עונה מתוך מדרש מפורסם, שמספר שהקב"ה חזר אחרי כל האומות ושאל אותם אם הם רוצים לקבל על עצמם את התורה, ואחרי שענו לו שלא, הוא המשיך הלאה. אולם ביחס לעם ישראל לא מובא שהקב"ה שאלם שאלה זו, דבר שמעורר פליאה, אם כך כיצד ידע הקב"ה שעם ישראל אכן מעוניין בתורה?

עונה על כך החידושי הרי"ם, שמבחנם של עם ישראל מופיע בפסוק (שמות יט, יב) "והגבלת את העם סביב", שכן בעצם פעולת ההגבלה שהעם הוגבל ולא התפרץ ניתן המבחן לראות האם הם מעוניינים בתורה או שמעוניינים רק בעצמם וטובתם. אם הם יצליחו לשמור על עצמם שלא להתפרץ, כפי שמבקש הקב"ה, למרות שהרגש שלהם רוצה אחרת, זו תהיה ההוכחה שאכן הם רוצים ומעוניינים בתורה לשם התורה.

בנקודה זו טמון מבחנו של היהודי. כאשר הוא מסוגל להגביל את הרגש שלו, שמבקש להתפרץ ולעשות משהו מתוך חשק רגעי, משום שהתורה מבקשת ממנו להגביל את עצמו, אות וסימן הוא לו שהוא אכן בכיוון הנכון.

אולם, כאשר עם ישראל ביקש מרגלים שירגלו את הארץ, מעיד משה רבינו (דברים א, כד) "ותקרבון אלי כולכם", ורש"י מסביר שאמירה זו מספרת שעם ישראל התפרץ כלפי משה בתביעה לשלוח מרגלים, כאשר ילדים דוחפים זקנים, והכל נעשה בעירבוביה. מכאן ידע משה, שאם זוהי ההתנהגות, טוב לא יצא מזה, משום שהתנהגות כזו איננה התנהגות שמקורה בקדושה.

התנהגות של קדושה היא התנהגות של איפוק.