מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
איסור שתיית יין לכהן, ולמורה הוראה
הרב צבי שפיץ
נזיר לח ע"א
כתוב בגמ' בנזיר (לח.) שרב יהודה אמר בשם שמואל, שאסור לכהן להיכנס למקדש לאחר ששתה רביעית יין. וכן אסור למורה הוראה להורות הלכה לאחר ששתה רביעית יין ע"כ. וביאר שם רש"י (בד"ה שהורו וכו'), שהטעם לכך הוא, כי כתוב (ויקרא י, ט) "יין ושכר אל תשת" וסמוך לזה (בפסוק יא) כתוב "ולהורות את בני ישראל". ומכאן למדו חז"ל, שהאיסור שיש על כהן ששתה יין לעבוד במקדש – קיים גם על הרב להורות הלכה. אמנם למרות שעל שניהם האיסור מהתורה, ישנו חילוק ביניהם בעונש. שלגבי כהן שעבד במקדש כשהוא שתוי יין עונשו – מיתה בידי שמים. ואילו רב ששתה יין והורה הוראה – עבר בכך על איסור תורה, אולם לא נענש במיתה בידי שמים.
האם איסור שיכרות מהתורה הינו ביין או בכל דבר שמשכר
והנה מלשון רש"י (ויקרא י, ט) משמע שהאיסור מהתורה על הכהן וכן על הרב הינו – רק אם שותה יין, אבל אם שתה שאר משקים שמשכרים – אינו נאסר עליו. כשם שגם לנזיר מותר לשתות שכר או יי"ש שמכיל אלכוהול, והסכים עמו שם הרמב"ן וע"ש. אבל לדעת הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"א, הל' א-ג) התורה אסרה על הכהן, ועל הרב גם אם השתכרו משאר המשקים. ואפילו אם אכלו תמרים רבים וגרם להם לשכרות – גם נאסר לכהן לעבוד בבהמ"ק, ולרב להורות הוראה. וכדברי הרמב"ם פסק הרמ"א (יו"ד סי' רמב, יג) שאסור לרב להורות הוראה באיסור והיתר – אפילו אם השתכר או עכ"פ אין דעתו צלולה מחמת ששתה או אכל כל דבר שגורם לשכרות וע"ש.
הטעמים לאיסור שיכרות, וההוראה בדיני ממונות
והנה אע"פ שהאיסור הינו מהתורה, אולם רבותינו הראשונים כתבו שני טעמים עיקריים לאיסור זה. א – שבכך הוא מבזה את עבודת ה'. ב – שמחמת שכרותו - יטעה במעשיו או בהוראותיו כגון: שהכהן יקריב את הקרבנות שלא לשמם או יפגל בהם וכדו'. וכן הרב יטעה בהוראותיו. ולפי הטעם השני שהרב יטעה בהוראותיו צריך להיות, שאין שום הבדל אם הרב מורה בדיני ממונות או בהלכות של איסור והיתר, ובכל המקרים מכיון שדעתו איננה צלולה כראוי, הוא עלול לטעות בהוראותיו. וכך אכן כתוב במדרש רבה (פ' נשא י, ח) שדיין ששתה רביעית יין – לא ידון וע"ש. וכך גם כתב רבינו יונה לאסור בספר היראה שלו.
אמנם התוס' בסנהדרין (מב. ד"ה העוסקים) כתבו ששתויי יין - מותר להם לדון בדיני ממונות. וכך גם פסק להלכה בשו"ע (חו"מ ז, ה). אלא שרוב רבותינו הפוסקים התקשו בהוראה זו, כמו שמבואר בשו"ת הב"ח (סי' מא), וכן משמע מביאור הגר"א על השו"ע שם (ס"ק טו). וכן התומים שם (ס"ק ו), והנתיבות שם בחידושים (ס"ק ו) נקטו, שגם לדברי השו"ע יהיה מותר לדיין שתוי לדון - רק אם יצרף אליו עוד שני דיינים שאינם שתויי יין, אבל לבד – אינו יכול לדון או להורות בדיני ממונות. וכך גם מובא שם בפ"ת (ס"ק ו) בשם שו"ת נוספים להחמיר מחמת הספק באיסור תורה.
אלא היות שכתב הש"ך (יו"ד סי' רמב, ס"ק יט) שאם ברור לרב שסר ממנו יינו או הדבר המשכר ששתה, והוא צלול כעת בדעתו – הוא יכול להורות באיסור והיתר. לפי"ז כל שכן שגם בדיני ממונות שהתוס', והשו"ע התירו גם ללא התנאי הזה, שיהיה מותר באופן הזה לרב להורות בהם.
שתיית יין בתוך הסעודה
כמו כן אם שתה יין בתוך הסעודה באופן סביר כמו בסעודת שבת, כתבו התוס' במסכת תענית (יז. ד"ה ויודע וכו') – שהיין ששתה אינו משכר. אבל אם שתה יין מרובה בסעודה או בסעודת פורים, כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א, סי' רמז) שכמות כזאת משכרת - למרות שאוכל יחד עם היין, ולכן אסור לו להורות באותו היום עד למחרת. או עד שיהיה ברור לרב שהוא בצלילות הדעת, וסרה ממנו לחלוטין השכרות כמבואר בש"ך (יו"ד סי' רמב, ס"ק יט).
הגדרה של יין בזמן הזה
כתב בשו"ת תרומת הדשן (סי' מב) שביינות שבזמנו [לפני כשש מאות שנה] מכיון שהם חלשים הרבה יותר מזמן הגמ', ניתן להקל לרב ששתה יותר מרביעית יין להורות, מכיון שהם פחות משכרים. ולכן נקט שם להלכה, שמי ששתה יותר מרביעית יין, בפרט אם הוא רגיל בשתיית יין ולא מרגיש שיכרות או איבוד צלילות הדעת – רשאי להורות הוראה לאחרים. ועל סמך דבריו פסק הרמ"א (או"ח סי' צט, ג) שמותר באופן הזה גם להתפלל מתוך הסידור כולל קריאת שמע, ותפילת שמונה עשרה. ובפרט אם חושש שאם יחכה יעבור זמן ק"ש או זמן התפילה. וע"ש במשנ"ב (ס"ק יז).
ההבדל בין שתיית היין בזמנינו, למשקה שמכיל אלכוהול רב
אמנם נדגיש, שכל ההיתר של התרומת הדשן קיים רק – אם אינו שיכור, שאז ודאי אסור לו מהתורה לקרוא ק"ש ולומר כל דבר שבקדושה, ודינו כשוטה לכל דבר. כמו כן ההיתר קיים, אם האדם רגיל בשתיית יין, וגם כעת הוא מרגיש שכמות היין ששתה למרות שהיתה יותר מרביעית – לא משפיעה על צלילות דעתו. אולם אם שתה כמות גדולה של יי"ש או בירה לבנה, מכיון שיש בהם כמות גדולה של אלכוהול שמשכר – דינם לפחות כיין שבימי חז"ל, ויתכן שעוד חמור מכך. ולכן צריך הרב במקרה זה לזהירות רבה לפני שמורה הוראה מעשית.
מיץ ענבים
כמו כן נוסיף לגבי שתיית מיץ ענבים, שלמרות שמברכים עליו בורא פרי הגפן, אולם, מאחר וגם אם ישתה אדם כמות גדולה ממנו – זה לא יפגום בצלילות דעתו, מותר לשותה מיץ ענבים להורות הוראה ולהתפלל, ואין הגבלה בכמות שישתה, אלא אם כן מרגיש חסרון בצלילות דעתו.
