תורתם של חכמים / חנן חריף
מכות כב ע"ב
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
דבריו של רבא "כמה טיפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמיה גברא רבא" (=כמה טיפשים האנשים שקמים בפני ספר תורה ואינם קמים בפני תלמיד חכם) מוסבים על קביעת המשנה, לפיה חייבי המלקות לוקים שלושים ותשע מלקות ולא, כפי שכתוב בתורה, "ארבעים יכנו, לא יוסיף". המשנה, כדרכה, דרשה את מילות התורה באופן שמסביר את הפחתת ההלקאה האחרונה, אך רבא בחר להדגיש את הניגוד הברור שבין הכתוב לבין דברי תנא קמא: "דאילו בספר תורה כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא" (ובאו חכמים, הפחיתו אחת). נראה כי לדעת רבא הכתוב איננו חזות הכול. בניגוד לעמדה המקובלת בדיונים על אודות סמכותם של חז"ל, הרואה אותם כפרשנים האולטימטיביים של דברי המקרא, קובע רבא כי בכוח חכמים גם לשנות מהכתוב ב"ספר התורה". ספר התורה, אם כן, איננו קודם בחשיבותו לחכם. בכוחו של החכם לקבוע הלכות בניגוד לכתוב בו.
קשה לדעת מי הם אותם "שאר האנשים הטיפשים" שאליהם כיוון רבא. סביר להניח כי דבריו מבטאים מציאות שהתקיימה בזמנו ומקומו (בבל, המאה הרביעית לספירה), אך לא ברור האם מדובר בזלזול 'תמים' או בעמדה 'אנטי רבנית' עקרונית שהתקיימה בסביבתו. על כל פנים, כידוע, ההתמודדות עם מתנגדי 'התורה שבעל פה', אלו שקיבלו רק את הכתוב ב'ספר התורה', התחילה הרבה לפני ימיו של רבא, ושורשיה נעוצים בעומק תקופת בית שני. המאבקים שאפיינו את העולם היהודי בתקופה ההלניסטית, עם השתלטותה של "תרבות יוון" על חלקים נרחבים בעולם המזרחי (ובתוכם ארץ ישראל), העלו וחידדו שאלות חסרות תקדים בדבר מהותה של היהדות ואופיה הרצוי. תופעת הכתות ('פרושים', 'צדוקים', 'איסיים' וכו') מבטאת יותר מכול את המחלוקות הללו. התלמוד, המבטא את עולמם של חז"ל – שראו את עצמם כממשיכיהם המובהקים של הפרושים – מדגיש שוב ושוב את סמכותם של חכמים ומתמודד עם עמדות 'צדוקיות' השוללות את סמכותם. עמדות המצדדות בהיצמדות לפשט המקרא ולדחיית הפרשנות והמסורת המדרשית חזרו על עצמן שוב ושוב במהלך הדורות, ואחד הביטויים המובהקים לכך הוא היהדות ה'קראית', שדחתה את המסורת ה'רבנית' לטובת היצמדות לטקסט.
דבריו המפורסמים מאוד של ר' חנניא בן עקשיא בדף הבא (כג ע"ב) - "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות..." - יכולים גם הם להתפרש כהתמודדות עם השפעה זרה. הנצרות, שאף היא כידוע צמחה בתוך יהדות הבית השני, טענה לאחר ש'נפרדה' מהיהדות כי התורה, ה'ברית הישנה', מייצגת את 'עולם החטא', שבמסגרתו אין האדם יכול להיוושע. הברית החדשה, לעומת זאת, דורשת את האמונה בישו ובקורבנו לכפרת חטאי האנושות, ומבטיחה את גאולת הנפש המאמינה בו, ללא צורך במצוות. את דברי ר' חנניא, אם כן, ניתן לראות אולי כתגובה לעמדה זו, תגובה לפיה דווקא ריבוי העיסוק בתורה ובמצוות, ולא ביטולן, הוא שמזכה את האדם.
