גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שנו מדור "עלי הדף"
מסכת נזיר
דף כח ע"ב

היאך חלה הנזירות על שמואל הא "אין האשה מדרת את בנה בנזיר"? (א)

במשנה (כח, ב): "האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר". ובטעמא דמילתא פליגי בגמרא: "רבי יוחנן אמר, הלכה היא בנזיר (-הלכה למשה מסיני, שהאב מדיר את בנו בנזיר ולא האם), ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש, כדי לחנכו במצות (-ואינו אלא תקנת חכמים מחמת חובת חינוך), אי הכי אפילו אשה נמי, קסבר, איש חייב לחנך בנו במצות, ואין האשה חייבת לחנך את בנה". להלכה נקט הרמב"ם (פ"ב הל' נזירות הלי"ד) כדעת רבי יוחנן.

וציין הגרעק"א זצ"ל ב'גליון הש"ס' לדברי הרד"ק על הפסוק בספר שמואל (א א, יא): "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ". והיינו, שדברי הרד"ק מוסבים על המשנה בסוף מכילתין (סו, א): "נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי, שנאמר 'ומורה לא יעלה על ראשו', נאמר בשמשון (שופטים יג, ה) 'ומורה', ונאמר בשמואל 'ומורה', מה מורה האמורה בשמשון נזיר ["דכתיב (שם) 'נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן'". תוס'],‏ אף מורה האמורה בשמואל נזיר, אמר רבי יוסי, והלא אין מורה אלא של בשר ודם (כאילו כתיב 'מורא', והיינו, שלא יתיירא מבשר ודם. עי' מהרש"א שם), אמר לו רבי נהוראי, והלא כבר נאמר (ש"א טז, ב) 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני', שכבר היה עליו מורא של בשר ודם (ואם התפללה חנה שלא יתיירא מבשר ודם, איך היה ירא משאול, וכי לא נתקבלה תפילותיה, ועל כרחך פירושו 'נזיר' כבשמשון)". ולהלכה נקט הרמב"ם כרבי נהוראי, וז"ל (פ"ג הל' נזירות הט"ז): "שמואל הרמתי נזיר עולם היה, לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי, כבן חנה, כבן אלקנה, כמי ששסף את אגג בגלגל, וכיוצא באלו, הרי זה נזיר עולם, ואין אומרין שמא לאיש אחר שמעשיו כאלה נתכוון".

ותמה הרד"ק אודות נזירותו של שמואל מסוגיא דידן: "אני תמה איך חל נדרה על בנה שיהיה נזיר, ועוד שלא היה בעולם, ואיך חל הנדר עליו, ואפילו היה בעולם הרי אמרו 'האיש מדיר את בנו נזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר', ואפילו באיש לא מצאו בו טעם, אלא אמרו 'הלכה היא בנזיר', ואם תאמר, כי אלקנה עשה הנדר גם כן אחרי ששמע מאשתו, זה לא ראינו, והיאך הניח הפסוק לספור עיקר הנדר, וכתב נדר חנה, שאינו נדר, זה רחוק, ויותר אני תמיה איך לא דברו רבותינו ז"ל בזה הדבר, כי לא מצאתי בדבריהם בזה שום דבר לא במדרש ולא בתלמוד".

מה שהעלה הרד"ק בתוך דבריו: "ואם תאמר, כי אלקנה עשה הנדר גם כן אחרי ששמע מאשתו", אכן מצינו כן ב'ספורנו' בפרשת נשא (במדבר ו, ח), כי במה שנאמר (שמואל שם, כג): "וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם ה' אֶת דְּבָרוֹ", טמונה הסכמת אלקנה, ומחמתו חלה הנזירות, דהנה על הפסוק בפרשת נזירות (במדבר שם): "כל ימי נזרו קדש הוא לה'", כתב ה'ספורנו': "קדוש הוא לה', יזכה ליאור באור החיים, ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור, ולזה נראה שכיוון אלקנה באמרו 'אך יקם ה' את דברו', כלומר, אני מסכים להדירו בנזיר, ואיני מבקש מהאל יתברך דבר אחר בעד הילד, זולתי שיקם את דברו - שיהיה קדוש לה'", ולכאורה כוונתו היא, כי מה שאמר אלקנה 'אך יקם ה' את דברו' הוא המשך למה שאמר: "עשי הטוב בעיניך", והיינו, שהסכים לדבריה שיהא בנם נזיר, וכן כתב בספר 'מדרש החפץ' לרבי זכריה הרופא (במדבר ו, ב): "והאיש מדיר את בנו בנזירות אם קטן היה אבל לא אשה, ולמה הדירה חנה את שמואל, לפי שהסכים אלקנה, שנאמר: 'עשי הטוב בעיניך'", וכן כתב המבי"ט (שו"ת ח"א סי' קעד): "ואע"ג דהלכתא היא דהאב מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדירה את בנה, וחנה היא דנדרה, אפשר לומר, דאלקנה בעלה הסכים על ידה, וכדכתיב 'ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעיניך שבי עד גמלך אותו אך יקם ה' את דברו' וכו'", וכ"כ החיד"א ב'חומת אנך' (ש"א א, כח): "אלקנה הסכים בפה מלא, והדירו בנזיר, וכה אמר 'עשי הטוב בעיניך', וכן כתב הרב מהר"י חאגיז ז"ל ב'עץ חיים' סוף נזיר".

הרלב"ג (ש"א ז, טו) כשכתב התועליות המגיעות מן הסיפור של שמואל כתב (בתועלת התשיעית): "להודיע, שהמבקש דבר מה מהשי"ת על צד החסד, שידור נדר שאם יתן שאלתו יקיימהו, כי בזה יבוא להאמין שהטוב ההוא הגיע לו מהשי"ת, ולזה יקיים בעבורו הנדר ההוא, ולזה היה קיום הנדר באלו המקומות הזכרת החסד, ולזאת הסבה תמצא במקומות רבים נדר נדרו בזה האופן מצאנו זה ביעקב וביפתח וברבים זולתם, ולזה מצאנו שנדרה חנה זה הנדר בזה המקום, וידמה שכבר קיים אותו שמואל, ואע"פ שאין האשה מדרת את בנה בנזיר, ולא האיש ג"כ בזה האופן שהרי לא נולד שמואל עדיין כשנדרה חנה זה הנדר לפרסום האות והמופת שעשה לה השי"ת", והעולה מדבריו, כי אמנם מצד דיני נדר ונזירות לא היתה כאן חובת נזירות, כי אכן 'אין האשה מדרת את בנה בנזיר', וכן עדיין לא נולד שמואל כשנדרה הנדר, אלא שמאחר שהנדר היה כשעדיין היתה בעת צרה, שנדרה נדר שאם ימלא הקב"ה את משאלתה יקיים הנדר, חובה לקיים הנדר, כי בזה שיקיים הנדר "יבוא להאמין שהטוב ההוא הגיע לו מהשי"ת ולזה יקיים בעבורו הנדר ההוא".

ובעיקר סברת הרלב"ג, יש אמנם לדון האם אכן חלה על שמואל נזירות ממש, כי יתכן שלא היתה בזה רק הנהגה של דיני נזירות, כי סוף סוף אין כאן חובת נזירות ממש, ואולי יתכן שמחמת פרסום האות והמופת, אכן קיבל שמואל חובת נזירת על עצמו כאשר נתגדל, ומשו"ה היה עליו דין נזירות גמורה.

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שנז מדור "עלי הדף"
מסכת נזיר
דף כח ע"ב

עוד בענין חלות נזירות שמואל הנביא, והיאך טימא עצמו בהיותו נזיר על ידי הריגת אגג

עסקנו בענין נזירותו של שמואל הנביא, שנתקשה הרד"ק - במה שנאמר (ש"א א, יא): "ותדר נדר וגו' אם ראה תראה בעני אמתך וגו' ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו", ומזה למדו חז"ל (סו, א) ששמואל הנביא נזיר היה - הכיצד חלה נזירותו, הלא שנינו (כח, ב): "האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר", ונביא תירוצים נוספים בזה.

במאמר הקודם הבאנו שאלקנה בעלה הקים במפורש את נדרה, והדברים נרמזים במה שנאמר (ש"א שם, כג): "ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעיניך שבי עד גמלך אתו אך יקם ה' את דברו", והנה בפשטות נראה שאלקנה הדירו בפה מלא, ובמה שאמר 'עשי הטוב בעיניך' הרי זה כמי שהדירו במפורש (ראה 'חומת אנך' שם), אולם בספר 'כלי יקר' (להגר"ש לאנייאדו זצ"ל, שמואל שם) העלה בזה פן נוסף, ודבריו מוסבים בביאור כפל הלשון בפסוק: "ותדור נדר ותאמר וכו'", וז"ל: "ולענ"ד בכפל 'ותדור נדר', שרמז שנדרה חנה בפני אלקנה בעלה והחריש ולא הפר וקם נדרה, וזהו שנאמר 'ותדר', ועל ידי שלא הפר לה בעלה נתקיים והיה נדר, ובזה נסתלקה תמיהת הרד"ק הנז"ל מההיא ד'האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה', דהשתא האיש הדיר את בנו כיון שלא הפר, או אפשר שאלקנה נדר בפיו, והיא 'ותדור נדר', מהכרח יתור 'נדר', והראשון עיקר". ומבואר מכך חידוש גדול, שאם האשה מדרת את בנה בנזיר והבעל שותק או מקיים את הנדר, הרי זה בכלל 'האב מדיר את בנו בנזיר', וכ"כ בספר 'אהבת יהונתן' (הפטרת יום א' ר"ה). אמנם, החיד"א ב'צוארי שלל' (הפטרת יום א' של ר"ה) כתב על דבריו: "ויש להרהר על זה, דהא דשתיקת הבעל בנדרי אשתו מילתא היא, היינו בשאר נדרים שהיא מדינא יכולה לידור, והפרת הבעל במקום התרת חכם, וכשלא הפר נתקיים נדרה, אבל הכא שהאשה אינה מדרת בנה בנזיר, אין כאן נדר ואין כאן הקמה".

דרך נוספת בעיקר נזירותו של שמואל כתב הרמ"ז בפירושו על משניות (נזיר פ"ט מ"ה. הביאו החיד"א ב'נחל קדומים' במדבר ו, ב וב'צוארי חלל' שם): "ולי נראה דלא קשה מידי, שנדר חנה היה שהיא תעשה את שלה במה שתקדיש הנאתו עליה כל ימיו, ושתגדלנו בפרישות מיין וטומאה ותגלחת, ואחר שגדל הוא נתפייס בדעתו וקיבל עליו נזירות עולם". כדברים אלו כתב בשו"ת 'שערי צדק' (או"ח סי' קי): "י"ל דהוי כעין צוואה מאמו חנה, וכיבוד אם היה בזה לשמוע לדבריה שיהיה נזיר, כי כן ציותה לו אמו".

החיד"א מביא ב'צוארי שלל' (שם): "מה שכתבו קצת, דאע"ג דאין האשה מדרת בנה בנזיר, חנה נביאה היתה, ועל פי ה' עשתה על דרך נזירות שמשון שהיה על פי מלאך", והא דאין האשה מדרת בנה בנזיר, אין זה כי אם כשהיא נודרת מדעת עצמה, אולם, נזירות זו עשתה על פי ה', וחלה גם כשהיתה על פי אשה.

גם בדברי ה'אברבנאל' (ש"א, א) דן בענין זה, וז"ל (שם בשאלה החמישית): "ויקשה זה לפי שהאדם מדיר את בנו לנזיר ואין האשה מדרת את בנה לנזיר, ואם אמרנו שאלקנה קיים את נדרה כאשר שמע אותו, הנה לא נזכר זה בכתוב שהוא העיקר, וזכר נדר חנה שהוא הטפל". וביישוב הענין העלה, כי היות שבסיבתה לבד נולד שמואל, שהיא בלבד עמדה להתפלל בשילה, ואילו אלקנה לא התפלל עליו לא בשילה ולא בביתו ולא במקום אחר, ועל כן היתה היכולת בידה להדירו ולתתו לה', כי היא היתה סיבת לידתו יותר מבעלה אלקנה, ומבאר בזה דברי חנה: "אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו. וגם אנכי השאלתהו לה' כל הימים" (שם, כז כח), "רוצה לומר, הא-ל יתברך 'לי' נתנו, ולא נתן הנער לאלקנה אישי, 'וגם אנכי השאלתיהו לה'', רצ"ל, כמו שאנכי נצבתי על משמרתי עליו, ואנכי התפללתי עליו, והא-ל יתברך לי בייחוד לבד נתנו, הנה אם כן יש יכולת בידי להדירו ולתתו לה'...".

חידוש זה של ה'אברבנאל' העלה גם ה'חתם סופר' בתשובות (חו"מ סי' ט), וז"ל: "דהא כל עצמו נדרה של חנה חידוש, דהיאך יכלה להדיר בנה, דאפילו בנזיר דהלכה היא בנזיר, מ"מ האב מדיר ולא האם... וצ"ל, שאני חנה כיון שעל ידי תפלתה בא לעולם, ומכ"ש אחרי כן כשנתחייב מיתה לעלי על שהורה הלכה היא פדאתו ממות (עי' ברכות לא, ב), על כן יכולה היתה להדירו".

דבר בעתו מה טוב, לעסוק בנידון כלפי מה שנאמר בהפטרת שבת זכור (ש"א טו, לג): "ויאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך כך תשכל מנשים אמך וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל", וברש"י: "וישסף - חתכו לארבע", ובספר 'דורש ציון' (לבעל הנוב"י, דרוש ה) הקשה "קושיא אחת חמורה: איך יכול להיות ששמואל נזיר היה, הרי מצינו שטימא למת, דכתיב 'וישסף שמואל את אגג', ופשטיה דקרא היינו ששסעו בסייף לשני, ולא שייך כאן בחיצים, ורש"י בקרא פירש בהדיא שחתכו לד' חלקים. אך בישוב דבר זה נראה לי, משום דאגג נשאר לבדו מזרע עמלק, וכל מי שהרגו מקיים עשה, ועשה דוחה לא תעשה" (עעו"ש בהמשך שהקשה הא "היה יכול לקיים שניהם, דהיינו, שיצוה לאחר להרגו, או שהוא עצמו יהרגנו בחיצים").

ובהגהות בן המחבר כתב שם: לכאורה י"ל שהיה משסף את אגג בפשוטי כל עץ שאינו מקבל טומאה... אך לפי פשוטא קרא שאמר 'כאשר שכלה נשים חרבך כך תשכל מנשים אמך', משמע ששמואל עשה לו כאשר אגג, ושיסף אותו ג"כ בחרב, ועיין בילקוט שם בשם מדרש תנחומא ששמואל חתך את בשר אגג לכזית וכזית והאכילו לבת היענה, וזה ודאי אי אפשר לחתוך כל בשרו לחתיכות קטנות כי אם בחרב. כנלענ"ד להחזיק דברי אאמ"ו הגאון המחבר זצ"ל שכתב ששסעו בסייף" (ע"ע: 'מרכבת המשנה' על הרמב"ם הל' נזירות פ"ג הט"ז; שו"ת 'שואל ומשיב' רביעאה ח"ג סי' עד; שו"ת 'בנין שלמה' סי' י; 'תפארת ישראל' על משניות סוף נזיר).