עיקרון על מחייב / רפי זברגר

נזיר מא ע''א
 

הקדמה 

הגמרא בדף הקודם ציטטה משנה מסכת נגעים הקובעת כי ישנם בתורה שלשה אנשים המצווים לגלח בתער: נזיר, מצורע ולוויים בעת קידושן במדבר לשרת במשכן. מקור הדין לגבי נזיר ולוויים מובא מיד לאחר מכן, אך לגבי מקור דין תגלחת מצורע בתער יש דיון ארוך המתחיל בדף הקודם ומסתיים בדף שלנו.
במסגרת דיון זה מובאת משנה ממסכת מכות (כ.) המציגה מחלוקת תנאים לגבי איסור השחתת פאת זקן:
דתנן: ואינו חייב עד שילקטנו בתער, רבי אליעזר אומר: אפילו ליקטו במלקט וברהיטני - חייב.
חכמים סוברים כי עוברים על איסור השחתת פאת הזקן רק בתער, ורבי אליעזר סובר כי עוברים על איסור זה בכל סוג גילוח אפשרי, אפילו בסכינים המשמשים למטרות אחרות כמו צחצוח סכין חרב (מלקט) או חיתוך תריסים (רהיטני).
יש המסבירים כי מדובר בכלים הדומים למלקחיים (רמב''ם)
בהמשך מביאה הגמרא את מקור דינם של חכמים:
ומנלן דבתער? דתניא: לֹא יקרחה יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת (ויקרא כ''א, ה') - יכול אפילו גילחו במספרים יהא חייב? תלמוד לומר: לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ (שם י''ט, כ''ז): יכול ליקטו במלקט וברהיטני יהא חייב? תלמוד לומר: וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ , הא כיצד? איזהו גילוח שיש בו השחתה? הוי אומר: זה תער.
בשני מקומות בתורה נאמר איסור גילוח, באיסורי כהן בפרשת אמר, ובאיסור הקפת הראש. ומכך שבאיסור הקפת הראש נאמר המילה ''השחתה'' אנו למדים כי איסור גילוח אינו אלא בהשחתה. והגילוח היחיד עליו אפשר לומר כי הוא ''משחית'' אינו אלא בתער, מכאן שגם איסור גילוח מצורע אינו אלא בתער. 
 

הנושא

ממאי? דילמא לעולם אפילו ליקטו במלקט וברהיטני נמי מצוה קעביד, והא קאתי לאשמועינן, דאפילו בתער לא מיחייב עליה!
מקשה הגמרא על לימוד זה, אולי הפסוק במצורע אינו מחייב דווקא תער אלא מתיר גם גילוח בתער, אך באמת ניתן לגלח מצורע גם במלקט ורהיטני. הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו:
1. אמרי: אי סלקא דעתך כי עביד נמי במלקט וברהיטני שפיר דמי, לישתוק קרא מיניה, ואנא אמינא: ומה גבי נזיר דאיסורא קא עביד אפילו הכי מחייב, הכא דמצוה לא כל שכן,
אם אמנם היה מותר לגלח מצורע גם במלקט ורהיטני, אומרת הגמרא כי התורה לא הייתה צריכה להזכיר בכלל את המילה ''זקנו'' והיינו יכולים ללמוד בקל וחומר מנזיר. שהרי נזיר באופן עקרוני ''עובר על חטא'' בקבלת נזירותו (אוסר על עצמו דבר שהתורה התירה) ובכל אופן הותר לעבור על איסור תגלחת בתער, קל וחומר לגבי מצורע שאין בו ''חטא'' שנתיר לעבור על איסור ''לא תקיפו'' .
מכיוון שהתורה בכל אופן כתבה את המילה ''זקנו'' אנו למדים שאין גילוח מצורע אלא בתער.
2. ותו, אי סלקא דעתך כי עביד במלקט וברהיטני מצוה קא עביד, מדלא כתיב תער, כריש לקיש, דאמר: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם - מוטב, ואם לאו - יבא עשה וידחה את לא תעשה.
אם אמנם התורה הייתה מתירה לגלח במלקט ורהיטני במצורע, לא ייתכן שהייתה התורה מתירה גם לגלח בתער האסור משום הקפת הראש. זאת לשיטת ריש לקיש הסובר כי אין אומרים ''עשה דוחה לא תעשה'' אלא במקרה שאין אפשרות אחרת לקיים את העשה, אבל אם אפשר לקיים את מצוות עשה מבלי לעבור על הלאו – מצווה לנהוג כך. ואם אמנם היה מותר לגלח מצורע במלקט ורהיטני שאינם אסורים משום הקפת הראש, היה צריך לגלח מצורע באמצעים אלו.
רבי עקיבא איגר מפנה אותנו לשאגת אריה בנקודה זו, אשר דן לגבי שאלת אכילת מצה בפסח. אם יש לאדם רק מצה אסורה, כמו מצה של חדש וכדו', האם מותר לקיים מצוות אכילת מצה בערב ראשון במצה זו? פוסק שאגת אריה שאין היתר לכך, ומוכיח זאת מגמרתנו. שהרי הגמרא לא דברה על מקרה של עשה דתגלחת דוחה את לא תעשה של הקפת הראש במקרה שאין לו מלקט או רהיטני, משמע שבמקרה זה, פשוט וברור שעשה אינו דוחה את לא תעשה.
ההסבר: לשיטת ריש לקיש שאם לאדם יש אפשרות לקיים את העשה מבלי לדחות את הלאו, חובה עליו לקיים באופן זה שאינו מבטל את הלאו. ואז צריך לומר כי נפסקה ההלכה באופן גורף, גם למצב זמני שכרגע אין לא אפשרות מציאותית לקיים את העשה מבלי לדחות את הלאו.
 

מהו המסר

עיקרון של שאגת אריה מלמדנו כי אם יש עיקרון הלכתי מסוים, הוא נפסק לאורך כל הדרך, גם אם במצבים מסוימים אין אפשרות טכנית לקיימו. נציג דוגמא לכך מעולם החינוך:
אחד העקרונות החשובים ביותר בחינוך ובכלל הוא כבוד הילד. יש לשמור ולהיזהר בכבודו, ולהימנע כמה שאפשר לביישו, או חס וחלילה לבזותו וכדו'. זהו ''עיקרון על'' שיש ליישמו גם במקרים בהם לכאורה אין הוא שייך. למשל, אם הילד עצמו מבייש את הוריו או מוריו, הרי שלכאורה יש לעשות כל דבר כדי למנוע ממנו התנהגות לא טובה זו. אם כן, היינו יכולים לחשוב כי במקרים שכאלו עיקרון שלנו כל כיבוד הילד אינו רלוונטי ואין צריך ללכת לאורו. אך לא כך הם הדברים: גם במצבים קשים אלו, המחנכים השונים חייבים להמשיך ולשמור על עיקרון כיבוד הילד. ניתן וצריך להוכיח אותו, להזהיר אותו מפני מעשים אלו, להבהיר לו היטב עד כמה חמורים מעשיו, אך הכל הכל מתוך שמירה על כבודו (למרות שהוא אינו שומר על כבוד המחנכים) ובדרך זו, סוף הטוב לבוא ולהופיע.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]