מעט איפוק / רפי זברגר

גיטין עא ע"א
 

הקדמה 

אנו עוסקים בדף בחרש ו/או אילם, האם רשאי ויכול לתת גט לאשתו או שמא לא.
רב כהנא בשם רב אמר בתחילת הדף, כי חרש שיכול ''לדבר מתוך הכתב''[יכול לבטא את רצונותיו בכתיבה], הוא חרש אשר ניתן לתת לו גט. על כך מקשים בהמשך העמוד, מתוך משנה: חרש, לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין, אבל לא לגיטין. כלומר, חרש לא יכול לתת גט לאשתו בכלל. בהמשך, אנו לומדים ברייתא המצטטת את דעתו של רבן גמליאל, המסייג את דברי חכמים במשנה לעיל, וטוענת כי חרש פסול לתת גט, הוא חרש מעיקרו, אבל חרש אשר היה ''פקח'' [שומע] ונתחרש, הבעל כותב, והעדים חתומים, ואז – הגט כשר. 
  

הנושא

ממשיכה ושואלת הגמרא: האם באמת ''חרש מעיקרו'' לא יכול להתגרש, והרי למדנו משנה במסכת יבמות (קי''ב:) כשם שכונסה ברמיזה, כך מוציאה ברמיזה. כוונת המשנה לומר, כי חרש אשר התחתן ''ברמיזה'', כיוון שכבר אז היה חרש, ולא יכל להתבטא, אם בכל אופן התחתן ברמיזה, אזי הוא יכול גם לגרשה ברמיזה. זה סתירה למה שאמרנו קודם, כי חרש מעיקרו לא יכול לגרש? על שאלה זו עונה הגמרא תשובה ''מפתיעה'': אי באשתו – הכי נמי, הכא במאי עסקינן – ביבמתו. כלומר, באמת חרש יכול לישא חרשת (נישואי מתוקף חכמים, ולא מדין תורה) ויכול אף לגרשה. כל הדיון בגמרא אינו נסב אלא על היבמה – אשה שהייתה נשואה לבעלה כדת וכדין, ולאחר שמת בעלה, אחיו החרש אמור לייבמה. 
 

מהו המסר

התשובה ''אין הכי נמי'' הפכה להיות ביטוי המביע את המסר הבא : באמת, כך הדבר. כלומר: למרות שהייתה ''שאלה חזקה'' ולכאורה נראה כי יש ''בעיה'' או קושי מסוים מול גמרא/ משנה אחרת, התשובה, מה שחשבנו לבעיה, כלל וכלל לא מהווה בעיה.
כמה מקרים נראים לנו ''בעיתיים'', לא מוסברים ולפעמים קשים. בהסתכלות נוספת, אולי קצת יותר מעמיקה, אנו ''מגלים'' שהבעיה אינה בכלל בעיה, ובאמת כך צריך להיות/לנהוג.
מסקנה – לא להסיק מסקנות מהר מידי, קצת איפוק, קצת חשיבה נוספת ולפעמים ''מגלים'' דברים נחמדים.
     
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]