טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

ליקמי רפוקא גרידיא דובלא – יבלית 

"אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: קמי דשתי חמרא חמרא, קמי רפוקא גרידיא דובלא" (סוטה, י ע"א).

פירוש: אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים בפתגם מקובל]: קמי דשתי חמרא [לפני מי ששותה יין] נותנים חמרא [יין], קמי רפוקא גרידיא [לפני מי שחופר באדמה] נותנים דובלא [דבלים] (עשב) והוא שאירע בשמשון, שמה שעסק בו הוא שהביאו לפניו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: יבלית מצויה            שם באנגלית: Bermuda Grass            שם מדעי: Cynodon dactylon

שמות נרדפים במקורות: יבלי, יבלא, ובלא, יבלית?


נושא מרכזי: מהו יבלי?


בגרסת הפתגם שלפנינו שבו השתמש רב פפא נכתב "דובלא". הדעת נותנת שהכוונה ל"יבלי" כפי שאנו מוצאים בסוגיות אחרות. גם בשלושה כתבי יד (מינכן 95, אוקספורד 2675, וטיקן 110-111) של סוגייתנו הגרסה היא "יבלי". מעיר הרש"ש (סוטה, י ע"א): "ד"ה קמי רפוקא. דובלי מין ירק הוא. בע"ז (כח) העתיק רש"י מכאן דיבלי והד' הוא לשימוש וכו'". את צמח זה אנו פוגשים כצמח בעל תועלת רפואית בשתי סוגיות העוסקות בתרופות: בגמרא בגיטין (סח ע"ב): "לדמא דרישא ליתי שורבינא ובינא ואסא דרא, וזיתא וחילפא, וחילפי דימא ויבלא, ולישלוקינהו בהדי הדדי ולנטול תלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא, ותלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא. וכו'"(1). במסכת עבודה זרה (כח ע"א): "אמר שמואל: האי פדעתא סכנתא היא, ומחללין עליה את השבת. מאי אסותא? למיפסק דמא תחלי בחלא, לאסוקי גרדא דיבלא וגירדא דאסנא, או ניקרא מקילקלתא וכו'"(2). בספר אור זרוע (ח"ד פסקי עבודה זרה סימן קמ"ט) אנו לומדים על אופן השימוש ב"יבלי": "גירדא דיבלא עשב ששמו יבלא כי ההיא דסוטה קמיה רפוקה גרידא דיבלא שגורר שרשיה ונותן אותה גרידא על המכה ועושה תחבושת. ורבינו שמואל כתב גירדי דיבלא מוכי בלאות בגדים מה שנגרר מן הבגד כשמתיישן. או גרדא דאסנא סנה מעץ הסנה".

מקור נוסף שבו מוזכר "יבלא" הוא הסיפור המובא בחולין (קה ע"ב): "ההוא גברא, דהוה מהדר עליה שרא דעניותא ולא הוה יכיל ליה דקא זהיר אנשוורא טובא, יומא חד כרך ליפתא איבלי, אמר: השתא ודאי נפל בידאי, בתר דאכיל אייתי מרא עקרינהו ליבלי שדינהו לנהרא, שמעיה דקאמר: ווי דאפקיה ההוא גברא מביתיה"(3).

את הנסיון לזהות את ה"יבלא" נעשה מתוך משנה (כלים, פ"ג מ"ו) שיש בה אולי רמז לזהותו: "יבלית שטופלין בה הפטסין(4) הנוגע בה טמא מגופת חבית אינה חיבור הנוגע בטפולו של תנור טמא". הרמב"ם מפרש: "יבלית, עשב רך מאד". הר"ש פירש: "יבלית - יש מפרשים מין טיט ובערוך פי' עשב ששמה יבלא כדאשכחנא בפ' כל הבשר כרך ריפתא איבלא. ובפ' מי שאחזו חילפי דימא ויבלא". רע"ב מוסיף גם את אופן השימוש שנעשה בו: "יבלית - מין עשב ששמו יבלא. ורגילין לטוח בו הכדות הגדולות שלא יפלטו היין שמזיעין". ב"תפארת ישראל" אנו לומדים שמדובר בסוג דבק: "יבלית. הוא מין עשב בר מרוח שמדבקין בו שברי כלי חרס".

רוב מפרשי הגמרא נקטו בקו מחשבה זה וזיהו את "יבלי" כמין עשב מבלי לציין באופן ספציפי את זהותו. בכל הסוגיות שהובאו לעיל רש"י מפרש שמדובר במין ירק. בסוגיה בסוטה פירש רש"י: "קמי רפוקא גרידיא דובלא - לפני עובד אדמה וחופר בגנות שרגיל לאכול ירק מביאין סל מלא ירק דובלי מין ירק הוא". הערוך (ערך "יבל") הרחיב את משמעות השם "יבלי" לעשבים רעים באופן כללי ופירש באופן ייחודי את המשנה בשביעית (פ"ב מ"ב): "... ותנן בפרק ב' בשביעית מפרקין ומיבלין פי' מסירין עשבים הרעים וכו'".

זיהוי קדום אנו מוצאים בתשובות הגאונים (הרכבי, סי' מז ה'): "הא פידעתא תרגום פצע פידעא ו'. גירדא דיבלא גרודת שגורדת מעשב ששמו חצב במשנה ובטיית אלתול". השם המשנאי והערבי ("בטיית") אינם עולים, לכאורה, בקנה אחד (להלן יובא הסבר המיישב את הסתירה). החצב הוא כנראה הצמח הנקרא בשם זה בלשוננו (תמונה 1) ואילו "ת'יל" (ثيل) הוא שמו של עשב שוטה בשם יבלית מצויה(5) (תמונה 2). בערוך (ערך "יבל") אנו מוצאים: "... עשב ששמו יבלא ובלשון קודש חצובה". באופן זה פירש גם רבינו חננאל (עבודה זרה, כח ע"א): "האי פדעתא סכנה ומחללין עליה את השבת פירוש פצע כדמתרם פצע פידעא. פי' גרדא דיבלא גרידוס שגורדת מעשב שנקרא חצב בלשון רבנן. ניקרא מקוקולתא חתיכה של רעי מן האשפה". קשה להניח שאכן ה"יבלי" הוא החצב שתיאורו בספרות חז"ל שונה לגמרי. רבינו חננאל (בבא בתרא, בשיטת הקדמונים, נה ע"א) כתב על פי תיאורים אלו: "... פירוש חצב, עשב הוא שיורד ובוקע עד התהום, ונוטעין אותו בגבולים שלא ימצא אדם להכנס בגבול חבירו. ואמרו רבותינו שבזה החצב תיחם יהושע לישראל את הארץ, ונקרא בלשון ארמי יבלא".

בניגוד למפרשים המסורתיים שזיהו בין היבלית שהוזכרה במשנה והיבלי המופיע בסוגיות הגמרא הציעו החוקרים אפרים וחנה הראובני להפריד בין הדבקים. הם טענו שהדמיון בין "יַבְּלִית" ו"יַבְּלָה" ('יבלא', 'יַבְּלִי') גרם לבילבול ביניהם. לדעתם היבלה היא היבלית המצויה של ימינו. הספור במסכת חולין על הצדיק שנזהר בפירורים מתאים לאכילה על גבי יבלית מצויה המשמשת כדשא. היבלית המצויה היא צמח דגני שרוע, מזיק לחקלאות ולגינות הנוי, המתפשט בדומה לדשא, תוך שליחת קני שורש לסביבה, שקשה מאוד להיפטר ממנו. הפירורים נלכדו בין שלוחותיו ולכן היה צורך לעקרו כפי שמתואר במדרש. היבלית המצויה איננה ה"יבלית" שבמשנה משום שאיננה מכילה דבק.

מאידך גיסא ה"יבלית" שבמשנה לדעת הזוג ראובני הוא הצמח עירית גדולה (תמונה 4) (Asphodelus ramosus). שם שמקורו בסגולתה לרפא יבלות, בעזרת חומרים המצויים בציצת שורשיה המעובה. ליבלית, שימושים נוספים ומגוונים: למאכל, ריפוי פצעים, וכאמור במשנה, גם לתיקון כלי חרס. בספרם ("פרשת החצב והיבלית") כתבו הראובנים (על פי מאמרם של ד"ר שרה'לה אורן ואוריה אורן. ראו כאן): "בכורדיסטאן מפורסמים עיקרי (שורשי) היבלית בשמושם להכנת דבק "לכל": לנעליים לספרים ולכל דבר וביותר לצרכי טוויה… יאספו מהם חֳמרים חֳמרים, ייבשום, יטחנום ואת הקמח שלהם ישימו בשקים לצרכי בית ולמכירה". זיהוי ה"יבלית" עם העירית הגדולה מאפשר להסביר את זיהויה גם כחצב. אכן גם העירית בעלת בצל ושימשה לתיחום שדות. בערבית היא מכונה, בין השאר, "בָּצוּל" בדומה לחצב.

תמונה 1. חצב		תמונה 2. יבלית         צילם: Stefan.lefnaer

תמונה 3. פיגם מצוי         צילם: Xemenendura		תמונה 4. עירית גדולה

(1) פירוש: ומכאן באים שוב לענין שהתחלנו בו את את הפרק, בענין סגולות ורפואות שונות: התרופה לדמא דרישא [לדם שבראש], כאב ראש הבא מחמת רוב דם ליתי שורבינא [יביא ארז] ובינא [וערבה] ואסא דרא [והדס לח], וזיתא [וזית] וחילפא [צפצפה], וחילפי דימא [וערבות ים], ויבלא (מין עשב), ולישלוקינהו בהדי הדדי [ויבשל אותם יחד], ולנטול תלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא [וישפוך שלוש מאות כוסות מן המשקה הזה על צד זה של הראש], ותלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא [ושלוש מאות כוסות על צד זה של ראשו].
(2) פירוש: ושוב לעניני תרופות בשבת. אמר שמואל: האי פדעתא סכנתא [פצע של חרב סכנה] היא, ומחללין עליה את השבת. מאי אסותא [מה הרפואה לזה]? למיפסק דמא [כדי להפסיק את הדם] תחלי בחלא [שחליים בחומץ], לאסוקי [כדי להעלות בשר לקרום על הפצע] גרדא [גרידה] של צמח הנקרא יבלא, וגירדא דאסנא [וגרידה של שיח הסנה], או ניקרא מקילקלתא [תולעים מהאשפה].
(3) פירוש: ובענין זה מסופר, ההוא גברא דהוה מהדר עליה שרא דעניותא, ולא הוה יכיל ליה [אדם אחד שהיה מחזר אחריו שר העניות, לעשותו עני, ולא היה יכול לו] משום דקא זהיר אנשוורא טובא [שהיה זהיר ביותר בפירורים]. יומא חד כרך ליפתא איבלי [יום אחד אותו אדם כרך לחמו, עשה סעודתו, על עשבים], ונפלו בתוך כך פירורים אל בין העשבים. אמר אותו שר: השתא [עתה] ודאי נפל בידאי [יפול בידי], שהרי אין הוא יכול לאסוף אחריו את הפירורים משם. בתר דאכיל [אחרי שאכל] אותו אדם, אייתי מרא, עקרינהו ליבלי, שדינהו לנהרא [הביא מעדר, עקר את העשבים, זרק אותם לנהר], שמעיה דקאמר [שמע את שר העניות, שהוא אומר]: ווי, דאפקיה ההוא גברא מביתיה [אוי, שהוציאו אדם זה מביתו].
(4) מלון אבניאון: "חָבית גדולה, כד חרס ענק, הגדול שבכלֵי האגירה והאיסוּם, שאין מזיזים אותו בדרך-כלל ממקומו" (כלים ג, ו).
(5) ח.י קאהוט בערוך השלם (ערך "יבל") מזהה את ת'יל כצמח פיגם (תמונה 3). לצמח זה ריח חזק דוחה חרקים ואפילו חתולים. הוא משמש ברפואה עממית כתרופה לכמה פגעים אך אין בו חומר העשוי לשמש כדבק.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.