מה הסתיר החתם סופר?

הרב דב קדרון

נזיר מג ע"א

בגמרא מובאת דעה שאסור לכהן להיכנס לבית שיש בו אדם גוסס, ויש בעניין זה שתי גרסאות, אם אלו דברי ריש לקיש או דברי רבא, וכותבים על כך תוספות שיש חשיבות לעניין זה, כי ההלכה היא כרבא, אבל לא כריש לקיש.

החתם סופר (חלק ב סימן שלח) כותב שזהו דבר פשוט שאפילו לשיטת הפוסקים שכהן אסור להיכנס לבית הגוסס, מכל מקום משום ספק פקוח נפש מותר. לכן, אם יש מת בבית, ואנו מרגישים בו שום נדנוד ורפרוף, ויש סיכוי אולי לרפאותו ולהחיותו, ויש שם רופא שהוא כהן, ימהר הכהן ויחוש ויכנוס משום ספק ספיקא של פיקוח נפש.

אולם אם אין אפילו ספק בדבר – אסור באיסור תורה לכהן להיכנס לאותו בית, ולכן כתב החתם סופר שבמקום שלפי החוק לא מניחים לקבור את המת בלי בדיקת רופא שמוודא את מותו, אסור לרופא הכהן להיכנס לאותו בית.

אחרי ששלח החתם סופר את התשובה הזו, הוא התבונן שוב בשאלה, והבין שלא הרופא שאל את השאלה, כי הוא היה מהמונים הפריצים, והיה מטמא מעצמו גם למתים גוים, והשאלה הייתה מיראי ה', האם מותר להם לקרוא לאותו רופא לטמא עצמו לבדוק מתים שלהם, או אסור להם משום לפני עור ומשום מסייע ידי עוברי עברה. לגבי זה הוא כתב שאם אין אפשרות לקבור את המת בלי בדיקת הרופא, בגלל הוראות הממשלה, הרי זה מת מצווה, וככזה מותר לרופא להיטמא לו. אולם הוא לא הודיע זאת לשואלים, כי הם רצו להקל מסיבות לא נכונות, ולא רצה החתם סופר שיתלו בו את טעותם.