להתרחק ממקום עבירה / רפי זברגר

נזיר מג ע''א
 

הקדמה 

במשנה האחרונה בדף מ''ב למדנו כי ''התראות מחלקות'' ביחס לשלושת האיסורים של נזיר. אם התרו לנזיר מספר פעמים על שתיית יין, גילוח או טומאה, הרי שמתחייבים על כל התראה והתראה.
בתחילת הגמרא למדנו מחלוקת אמוראים על נושא טומאה:
איתמר: אמר רבה אמר רב הונא, מקרא מלא דבר הכתוב (במדבר ו', ז'): לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: , כשהוא אומר (שם ו') כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא - להזהירו על הטומאה, להזהירו על הביאה, אבל טומאה וטומאה לא; ורב יוסף אמר: האלהים! אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה
ישנם שני לאווין בנושא טומאת הנזיר: ''לא יטמא'' ו-''לא יבוא''. הראשון עוסק בטומאה ''רגילה'' כשהוא נוגע במת או בטמא מת. ואילו השני מדבר על טומאת אוהל, כשהוא נכנס למקום שיש שם מת. לפי רבה, יש רק אפשרות אחרת "להיטמא" פעמיים זה אחר זה, במקרה ונטמא למת (טומאת מגע) ואחר כך נכנס לאוהל המת, מצב המוגדר בלשון הגמרא ''טומאה וביאה'' ואז, ורק אז לוקה שניים. רב יוסף בשיטת רב הונא סובר כי מתחייבים שניים גם אם שתי הטומאות היו טומאת מגע, מצב המוגדר בלשון הגמרא ''טומאה וטומאה''.
 

הנושא

לקראת סוף דף מ''ב מקשה הגמרא על רבה:
אבל טומאה וטומאה לא, דהא מיטמא וקאים, טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי!
מה ההבדל, שואלת הגמרא, בין טומאה לטומאה, שם פסק רבה כי אינו נטמא פעם שניה, כיוון שהוא כבר טמא מן המגע במת הראשון, הרי גם בטומאה וביאה, כאשר נכנס לאוהל המת לאחר שכבר נטמא כבר במגע מת, גם שם האדם כבר טמא מת בפעם ראשונה, ומדוע כניסתו לאוהל המת מטמאה אותו בשנית ולוקה פעמיים?
הגמרא עונה מספר תירוצים שהמכנה המשותף שלה הוא ''טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו''. כלומר, אם טומאת מת רגילה וטומאת אוהל נחתו עליו יחדיו, הרי שמתחייב על שני הלאווין. נתמקד בתשובה האחרונה של בנו של רב אשי:
מר בר רב אשי אמר: כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתיה אדיתיב, דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין.
אדם נכנס לבית שיש בו גוסס, ולאחר זמן נפטר הגוסס, במקרה זה הטומאה והביאה הגיעו יחדיו ולכן לוקה שניים.
תנו רבנן: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ (ויקרא כ''א, ד') - עד שעה שימות, רבי אומר: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ (במדבר ו', ז') : - עד שימות. מאי בינייהו? אמר רבי יוחנן: משמעות דורשין איכא בינייהו, ריש לקיש אמר: גוסס איכא בינייהו;
ישנן שני פסוקים העוסקים באיסור טומאה למת: בכהן (פרשת אמר) ובנזיר, שני מקומות אשר לומדים זה מזה. בכהן נכתב ''להחלו'' מלשון מת (חלל), משמע לכאורה שהטומאה מתחילה רק לאחר המוות, וכן בנזיר כתוב במפורש ''במתם'' משמע רק לאחר המוות. תנא קמא לומד את התחלת זמן הטומאה מהמילה ''להחלו'' ואילו רבי לומד מן המלה ''במתם''.
שואלת הגמרא מאי הנפקות ביניהם, הרי לכאורה שניהם מגיעים לאותה מסקנה הלכתית?
רבי יוחנן מתרץ כי באמת אין נפקות הלכתית ביניהם, אלא רק אופן הלימוד מהפסוקים.
ריש לקיש מתרץ ואומר כי יש גם נפקות הלכתית ביניהם לעניין גוסס. תנא קמא אוסר להיות גם במקום שיש גוסס, ורבי אינו אוסר (לפי שניהם אין טומאת מת בגוסס כפי שנלמד מיד בהמשך).
לאחר מכן דנה הגמרא כיצד כל תנא יסביר את המקור של התנא השני.
בהמשך מקשה הגמרא ממשנה במסכת אהלות (א', ו'):
מיתיבי: אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו, ואפילו מגוייד, ואפילו גוסס; ולמאן דאמר מלהחלו, הא קתני דאינו מטמא!
המשנה שם פוסקת כי אין אדם נטמא טומאת מת, גם אם נוגע (או נמצא באוהל) באדם פצוע אנושות וגופו חתוך (מגויד) ואף שהוא מוגדר כגוסס. אם כן שואלת הגמרא, סתירה לכאורה לדברי תנא קמא בשיטת ריש לקיש.
לענין טמויי עד דנפקא נפשיה, לענין אתחולי הא איתחיל.
עונה הגמרא כי אמנם אין טומאת מת בגוסס, אלא רק ב''מת מוחלט'', אבל הוא כבר מוגדר ''חלל'', ועובר בכך על איסור "להחלו''. 
 

מהו המסר

אמנם אנו לא פוסקים כריש לקיש במחלוקתו עם רבי יוחנן, ולפי רבי יוחנן מותר לנזיר או לכהן להיות עם גוסס (נפקא מינה גדולה מאוד לכהן בבית חולים או במקום אחר שיש שם גוסס) אך בכל אופן ניתן ללמוד משיטת ריש לקיש כי יש מקום שהתורה אוסרת אף ''להתקרב'' למקום איסור. אין ספק שהאיסור הוא להיטמא למת, ואת זה מבקשת התורה למנוע מכהן ונזיר, אך בכל אופן סובר ריש לקיש כי התורה עצמה אוסרת עליהם (כהן ונזיר) גם להיות במקום של גוססים, כיוון ש''רוב גוססין למיתה'' והקריאה היא למנוע מאדם להיות קרוב לאפשרות טומאה.
גם אם לא נפסק כך להלכה, עיקרון זה כנראה נכון. ראוי להימנע מלהיות במקום שיש פוטנציאל לא טוב. ראוי להתרחק ממקום אשר עלול להביא אותנו לדבר עבירה.
עיקרון דומה מובע בתפילתנו מידי בקר: ... אל תביאנו לידי ניסיון. כלומר, אנו מתפללים ומבקשים עזרה משמים שלא נגיע למקום אשר עלול לדרדר אותנו לעברי פי פחת, אלא נשמור מרחק ממקומות אלו, כדי שלא נצטרף להיות בניסיון ואולי חס וחלילה לא נצליח לעמוד בו. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]