חשיבות העידוד / רפי זברגר

נזיר מז ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

המשנה הפותחת את הפרק השביעי עוסקת בהשוואה בין נזיר לכהן גדול לעניין טומאה למת מצווה:
כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן, אבל מיטמאין למת מצוה.
נזיר הושווה בתורה לכהן גדול בכך שאסור לשניהם להיטמא אפילו לקרוביהם שנפטרו, בכל אופן הותר להם להיטמא למת מצווה (מת שאין לו קוברים, לרוב השיטות).
המשנה ממשיכה לדון ביחס ביניהם. אם שניהם הלכו יחדיו בדרך, ופגשו מת מצווה על מי מוטלת החובה לקוברו:
היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה, רבי אליעזר אומר: יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר, וחכמים אומרים: יטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט.
מחלוקת תנאים: רבי אליעזר מחשיב את הנזיר אפילו יותר מכהן גדול, לכן הכהן הגדול מחויב להיטמא למת מצווה. לחכמים קדושת כהן גדול גדולה יותר, ואפילו קדושתו של כהן הדיוט גדולה יותר מקדושת הנזיר, ולכן פוסקים חכמים כי הנזיר ייטמא ויקבור את מת המצווה, ולא כהן הדיוט (וקל וחומר לא כהן גדול).
המשנה ממשיכה בהסבר כל צד במחלוקת, מהי ''החוזקה'' של כל אחד:
אמר להם רבי אליעזר: יטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו, ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו!
לרבי אליעזר קדושת הנזיר גדולה יותר כיוון שאם הוא נטמא חייב להביא קרבנות טומאה, מה שאין כן בכהן, ולכן לדעתו ייטמא הכהן (אפילו כהן גדול) ואל ייטמא הנזיר.
אמרו לו: יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם, ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם.
חכמים סוברים כי קדושת כהן הגדול גדולה יותר, שכן קדושתו נשארת לכל החיים (אלא אם כן חלה או קיבל מום, ואז ממנים כהן גדול זמני במקומו), מה שאין כן נזיר שקדושתו פוקעת עם סיום הנזירות. לכן הנזיר קובר את מת המצווה. 
 

הנושא

הגמרא פוסקת בעוד מספר ''זוגות'' ההולכים יחדיו מי משניהם עדיף שיקבור את מת המצווה (קדושתו פחותה מהשני):
1. משוח בשמן המשחה (כהן גדול הנמשח בשמן המשחה בעת התמנותו) ומרובה בגדים (כהן גדול המתמנה על ידי בגדים ללא שמן המשחה – קדושת משוח בשמן משחה עדיפה, ולכן ייטמא כהן מרובה בגדים.
2. משוח שעבר (כהן גדול שהחליף כהן גדול אחר שנטמא או נפל בו מום, ולאחר זמן חזר הכהן הגדול הרגיל, והמחליף מפסיק לתפקד, לכן מוגדר ''שעבר'') ומרובה בגדים – קדושת מרובה בגדים עדיף, ולכן ייטמא כהן שעבר.
3. כהן גדול שעבר (הפסיק לעבוד) בגלל שראה קרי, ביחס לכהן גדול שעבר בגלל מום – כהן גדול מחמת קרי עדיף, ולכן כהן גדול שעבר מחמת מומו ייטמא למת מצווה.
בכל שלושת המקרים הללו נפסקה ההלכה בגמרא מי עדיף, עתה שואלת הגמרא שאלה שלא ברורה תשובתה:
איבעיא להו: משוח מלחמה וסגן, הי מינייהו עדיף?
משוח מלחמה הינו כהן שנמשח בשמן המשחה כדי לחזק את העם היוצא למלחמה. יש לו מספר דינים זהים לכהן גדול (לא נטמא לקרובים ועוד). וסגן מתמנה להיות מחליף של כהן גדול ביום כיפור, אם ייפסל הכהן הגדול תוך כדי היום הקדוש. שואלת הגמרא, קדושת מי משניהם גדולה יותר?
משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה, או דלמא סגן עדיף דחזי לעבודה?
בכל אחד יש ''מעלה'': משוח מלחמה ראוי ונדרש בעת המלחמה, לעומת סגן שהוא ראוי לעבוד את עבודת כהן גדול ביום הכיפור, אם וכאשר הכהן הגדול לא יוכל לתפקד (יפול בו מום, או ייטמא).
הגמרא מביאה שתי ברייתות סותרות, אחת קובעת כי משוח מלחמה קדושתו ''פחותה'' והוא ייטמא למת מצווה, והברייתא השנייה פוסקת הפוך: כי משוח מלחמה עדיף ולכן מצילים אותו בשבת לפני הצלתו של הסגן.
אמר מר זוטרא: לענין החיותו - משוח מלחמה עדיף, מאי טעמא? דתלו ביה רבים, ולענין טומאה - סגן עדיף, דתניא, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: למה תקנו סגן לכהן גדול? שאם אירע בו פסול, הרי נכנס ומשמש תחתיו.
הגמרא מיישבת כי ''שתי הברייתות צודקות'', וכל אחת מדברת על נושא אחר: לעניין הצלה – עדיף כהן משוח מלחמה, כיוון שהיוצאים למלחמה ''מחכים ומצפים מאוד לבואו''. לעניין טומאה למת מצווה, הרי שהסגן עדיף, כיוון שהוא מועמד להחליף את הכהן הגדול אם ייטמא בעת עבודתו ביום כיפור, ואנו מעוניינים מאוד שעבודת הכהן הגדול תסתיים בסוף היום כמו שצריך ללא הפסקה באמצע היום, שאין יכולת להמשיך. 
 

מהו המסר

למדנו היום טעם עדיפות משוח מלחמה לעניין הצלחת חיים, כיוון שרבים ''תלויים ומצפים להצטרפותו למלחמה'' (לפחות בשלבים הראשונים, לפני היציאה לקרב, כדי לעודד ולחזק אותם).
היוצא מדברים אלו, כי יש חשיבות גדולה לאדם שמצפים לו, ובעיקר אם מצפים לו לעידוד וחיזוק. ברמה לאומית, אין חשוב מעידוד וחיזוק היוצאים למלחמה.
כשם שהחיילים מצפים ומייחלים לכהן המשוח מלחמה כדי לעודדם ולתת להם רוח גבית ומוטיבציה להילחם בקור רוח, בעוז ותעצומות, כך ניתן לומר כי גם כל תלמיד וכל ילד (וגם אדם מבוגר) מצפה ומייחל שיעודדו אותו ויתנו לו כוחות להמשיך ולהתמודד בכל האתגרים העומדים בפניו. המילה הטובה, מציאת הצדדים החזקים, עידוד והרמת המורל והמוטיבציה לעשייה חיובית, הם ודומיהם פועלים את פעולתם ומעלים את קרנם של השומעים להם, ומגבירים את האמונה בכוחם לעשות, לפעול ולהצליח. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]