לרוץ בכל הכוח (מבלי לעשות הפסקות משמעותיות) / רפי זברגר

נזיר נה ע"א-ע''ב
 

הקדמה 

המשנה בדף הקודם עסקה במקרים בהם הנזיר נטמא אך אינו מגלח עליהם:
1. טומאת מת מדרבנן כגון בית הפרס (שדה חרוש שהיה בו קבר, וחוששים שמא יש עצם כשעורה) או ארץ העמים שחכמים גזרו טומאה עליהם.
2. הטומאה לא הגיע מן המת ממש, כגון שנגע בכלים שנגעו במת,
3. נטמא טומאה חמורה כמו נזיר שנצטרע ובית דין ''חלט'' את נזירותו כך שהוא חייב לעבור שבעה ימי טהרה מן הצרעת. למרות שהוא חייב לגלח שתי תגלחות על צרעתו, אינו מחויב בתגלחת נוספת על טומאת הנזיר.
על כל אלו פסקה המשנה את הדינים הבאים:
• על אלו אין הנזיר מגלח – כאמור, אין הנזיר מגלח על טומאות אלו.
• ומזה בשלישי ובשביעי – בכל אופן הוא טמא מת ולכן הוא מזה מאפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו. דין זה שייך רק לשני הסוגים הראשונים, שנטמא בטומאת מת, ולא בטומאת צרעת.
• ואינו סותר את הקודמים – טומאות אלו אינן סותרות את ימי הנזירות הקודמים שכבר עבר, ולאחר טהרתו הוא ממשיך בימי הנזירות עד לסיומן.
• ומתחיל ומונה מיד – הגמרא בעמוד א' הסבירה כי ימי הספירה של הנזירות מתחילות ביום השביעי אחר שנטהר במי אפר פרה אדומה.
משמע מדין זה כי ימי הטומאה אינם עולים לו לימי נזירותו, הגמרא תרחיב בנושא, ונעסוק בכך בהמשך המאמר.
• וקרבן אין לו – אינו מביא קרבנות טומאת נזיר למרות שנטמא (מת או צרעת), כיוון שאינו מגלח על טומאה זו.
 

הנושא

הגמרא דנה על הדין במשנה שמתחיל ומונה מיד את שארית ימי נזירותו:
אמר רב חסדא: לא שנא אלא בנזירות מועטת, אבל בנזירות מרובה - מיסלק נמי סלקין ליה.
רב חסדא מתייחס לדין מצורע אשר מתחיל למנות מיד וימי טומאת הצרעת אינם עולים לימי הנזירות. הוא חידש ופסק כי ימי הטהרה אינם עולים למנין הנזירות רק אם הנזירות היא ''מועטה'' לשלושים יום, שאז בכל מקרה לאחר טהרתו מן הצרעת ושני הגילוחים של צרעתו מחייבים אותו לגדל שוב את שערו במשך שלושים יום לפחות. ומכיוון שכך, אין הימים של טומאת הצרעת עולים לו לימי נזירותו. אך אם הנזירות הייתה לזמן מרובה, כגון מאה יום, והוא נצטרע ביום השלושים, הרי לאחר שיסיים את טהרתו צרעתו, הוא ממשיך במשך שבעים יום נוספים את הנזירות ללא תגלחת, ובמקרה זה פוסק רב חסדא, כי ימי טהרתו צרעתו עלו למניין ימי נזירותו. דינו של רב חסדא שייך בכל המקרים בהם נותרו לנזיר שלושים יום או יותר לאחר הטהרה מצרעתו.
מתיב רב שרביא: מתחיל ומונה מיד, ואין מבטל בהן את הקודמין; במאי? אילימא בנזירות מועטת, קבעי גידול שיער! אלא לאו בנזירות מרובה, וקתני: מתחיל ומונה מיד!
מקשה רב שרביא ממשנתנו אשר פסקה כי בכל המקרים של המשנה, כולל נזיר שנצטרע, לאחר טהרתו מן הצרעת הוא ממשיך לספור את ימי הנזירות, וימי הנזירות הקודמים אינם נסתרים ( לשון הגמרא אינם ''מתבטלים''). אם כן מנסה הגמרא להבין על איזה מקרה מדובר במשנה: אם מדובר על נזירות מועטת (שלושים יום), הרי לאחר שגילח תגלחת מצורע, בכל מקרה חייב לגדל שער במשך שלושים יום, ובפועל ימי הנזירות הקודמים נסתרים. אלא צריך לומר כי המשנה עוסקת בנזירות ''מרובה'' (יותר משלושים יום), ובכל אופן פסקה המשנה כי מונה מייד וימי הטומאה לא נחשבים, למרות שנזר נזירות מרובה, בניגוד לדברי רב חסדא.
הוא מותיב לה, והוא מפרק לה: בנזירות בת חמשים יום, דיתיב עשרין ואיתילידא ביה צרעת, מגלח צרעתו והדר יתיב תלתין יומין דנזיר, דהא אית ליה גידול שער.
רב שרביא ענה בעצמו על קושייתו: המשנה אינה עוסקת בנזירות לשלושים יום בלבד, אלא לנזירות שבהם לאחר הצרעת נשארו עדיין שלושים יום. הגמרא מדגימה זאת בנזירות של חמישים יום, ונצטרע ביום העשרים, כך שלאחר טהרת הצרעת, עדיין נשארים לו שלושים יום. במקרה כזה פסקה המשנה כי ימי הנזירות הקודמים לצרעת עולים למניין הנזירות ואינם נסתרים, אך ימי הטהרה של הצרעת אינם עולים, כי אחרי הצרעת צריך עוד שלושים יום. הלכה זו נכונה לכל מקרה בהם ישנם לאחר הצרעת עוד שלושים יום נזירות, כמו נזיר לארבעים יום שנצטרע ביום העשירי.
על כך הוסיף רב חסדא ואמר שאם הנזירות היא ''מרובה'' כך שמספר הימים הנותרים לאחר טהרתו מן הצערת גדולים משלושים יום, במקרה זה גם ימי הטהרה עולים לו למניין הנזירות.
אמנם בסוף הדיון בגמרא נדחים דבריו של רב חסדא, אך ננסה בכל אופן להבינם. מדוע שיהיה הבדל לטענתו, בין טומאת מת (מדרבנן) אשר בו ימי טהרתו אינם עולים למנין הנזירות, לבין ימי טהרת המצורע בנזירות מרובה, בה ימי הטהרה עולים למנין הנזירות.
אולי אפשר לומר כי כשהנזיר משהה את נזירותו בנסיבות טומאת מת, למרות שאין זה דין דאורייתא, הרי זו נחשבת ל''הפסקה חשובה'' שאין מחשיבים את ימיה לימי הנזירות. אך אם ההשהיה היא עקב צרעת הנזיר, כך שאם נשארו עוד ימים רבים לנזירות גם אחרי טהרתו מן הצרעת, הרי שההפסקה אינה חשובה דיה כדי להפקיע את ימיה מימי הנזירות.
חשיבות ההפסקה בטומאת מת מדרבנן, נובעת מהדמיון שלה לטומאת מת מדרבנן, עליו למדנו כי לא רק שאינו מחשיב את ימי הטהרה, אלא אף פוסק את ימי הנזירות שקדמו לטומאה. 
 

מהו המסר

בהבנת דברי רב חסדא, על אף שלא נפסקו להלכה, למדנו כי יש הבדל בין ''הפסקה משמעותית'' להפסקה פחות חשובה.
אבחנה זו מהווה נר לרגלינו בכל ''עיסוק חשוב'' שאנו מבצעים. אם אנו בעיצומה של משימה עקרונית וחשובה, הרי שיש להימנע כמה שאפשר מלעשות הפסקות משמעותיות במהלך העשייה, אלא לרוץ איתה בכל הכוח עד לסיומה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]