רַגְלַיִם לַדָּבָר
נזיר סג ע"א
"ירד להקר - טהור, ליטהר מטומאת מת - טמא, שחזקת טמא טמא, וחזקת טהור טהור, שרגלים לדבר".
כתב הרא"ש בפירושו לגמרא: "האי רגלים לדבר לאו דוקא דהכי גמירי הלכתא אלא כלומר קצת טעם יש לדבר כיון דבחזקת טומאת מת לא נתנה הלכה לטהרו".
הרא"ש התקשה מה משמעות "רגלים לדבר" כאן. הניחא במשנה הבאה: "מצא אחד בסוף עשרים אמה בודק הימנו ולהלן עשרים אמה שרגלים לדבר", שם פירוש "רגלים לדבר" שיש סברה שהגורם להמתת אדם אחד במקום זה יכל להמית אדם נוסף סמוך לכאן. אבל איזה סברה יש במשנתנו?
אבל הרמב"ם פירש במשנתנו: "וענין רגלים לדבר, שהענין יגיע עד ללא תכלית אם נלך אחרי האפשרויות, אבל העיקר שאם הוחזק מצב מסויים נשאירנו בחזקתו עד שיהא דבר ברור מסלקו מאותה החזקה, וכל דבר שיש בו ספק ואפשרות אחרת הרי אין החזקה מסתלקת".
כלומר שעצם החזקה נקראת רגלים לדבר, כלומר שהדין עומד על רגליו במקומו. וכן בכל מקום משמש לשון עמידה בחזקה, כגון במסכת כתובות דף עה ע"ב: "העמד הגוף על חזקתו", ובמסכת סוטה דף כז ע"א: "שזו עומדת בחזקת כשרות".
