כוחות חיוביים / רפי זברגר

גיטין פח ע"א
 

הקדמה 

הדין האחרון במשנה השניה בדף הקודם עסק בכתיבת כינוי בגיטין. כזכור, יש לכתוב את שם האיש ושם האשה בגט. פוסקת המשנה, כי גם אם כתבו ''כינוי'' המשפחה של האיש או האישה - הגט כשר. הגמרא דנה עד כמה דורות ניתן להשתמש בשם כינוי של המשפחה, ושימוש לאחר התקופה הנ''ל יפסול את הגט. ישנן שתי דעות: תנא קמא אומרים עד עשרה דורות, ואלו רבי שמעון בן אלעזר אומר עד שלושה דורות. הגמרא מביאה פסוק מן התורה, עליו נשען רבי שמעון בן אלעזר: כִּֽי תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ (דברים ד', כ"ה). הסבר: בָּנִים֙ - דור אחד, וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים - עוד שני דורות, סך הכול שלשה דורות, ולאחר מכן וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם, זה כבר ''ישן'' ואין להשתמש יותר בכינוי לאחר שלשה דורות.
כידוע, הגמרא מאוד אסוציאטיבית, ומכיוון שהבאנו פסוק להוכחה, מובא בגמרא קטע ''אגדה'' נוסף, המצטט גם פסוק זה.
 

הנושא

אמר רבי יהושע בן לוי: לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה שבעה בתי דינים עבודה זרה. רבי יהושוע אומר, כי חורבן בית המקדש הראשון, לא אירע אלא לאחר ששבעה דורות לפני כן עבדו עבודה זרה [היו עוד מלכים אך הם מלכו פחות משנה, לכן לא מנו אותם (רש''י)], והם אלו אשר ''גרמו'' לחורבן הבית. הפסוק עליו נשענת אמרתו של רבי יהושע הוא הפסוק ''שלנו'': כִּֽי תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ . הפעם לומדים מהפסוק באופן קצת שונה, מזה שלמדנו בהקדמה לעיל. התוספות מסבירים כך: כִּֽי תוֹלִ֤יד – אחד, בָּנִים֙ – עוד שנים, וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים – עוד ארבע [וּבְנֵ֣י -שנים, בָנִ֔ים -שנים], סך הכול – שבעה דורות.
שבעת הדורות מצוינים על ידי שבעה מלכי ישראל אשר שלטו באותן תקופות. המלך הראשון היה ירבעם בן נבט, והאחרון, אשר בזמנו כבר החלה "גלות העם לבבל", היה הושע בן אלה. על תקופתו של הושע בן אלה, נאמר בתנ''ך: וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה֑' רַ֗ק לֹ֚א כְּמַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ לְפָנָֽיו (מלכים ב י"ז, ב'). כלומר, הוא עשה דברים רעים בעיניו של הקדוש ברוך הוא, אך לא באותה רמה כמו המלכים שלפניו. הגמרא מסבירה כיצד בתקופתו חל ''שיפור'' לעומת הדורות שלפניו: אותן פרדסיאות [שומרים] שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל בא הושע וביטלן. המלך הראשון לשבעת המלכים, כפי שהזכרנו קודם, היה ירבעם בן נבט, עליו נאמר כי ''חטא והחטיא את ישראל'' בין היתר, הוא הציב שומרים בדרך לירושלים, כדי למנוע את עם ישראל מלעלות לירושלים ולהקריב קרבנות בבית המקדש. הושע בן אלה, ביטל את השומרים הנ''ל, ובכך לכאורה "פתח את הדרך העולה ירושלימה, אך אומרת הגמרא אצלנו: ואף על פי כן לא עלו ישראל לרגל. ומסיימת הגמרא: אמר הקדוש ברוך הוא: אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי – עם ישראל גלה בגלל אותן שנים בהם לא עלה לרגל לירושלים. סך כול השנים בהם לא עלה עם ישראל לירושלים מגיע לשבעים שנה, כנגדן – עם ישראל גלה שבעים שנה.
השאלה הנשאלת לגבי תקופתו של הושע בן אלה: מה הסיבה לכך, שעם ישראל לא חזר לעלות לירושלים ולהקריב קורבנות כפי שהיה בדורות לפני ירבעם בן נבט? מדוע העם לא ''ניצל'' את "הדרך הפתוחה" ועלה בהמוניו לירושלים?
 

מהו המסר

 ניתן להסביר, כי לא מספיק להסיר את המניעים, יש גם להחזיר את המוטיבציה והרצון לעלות לירושלים. מדובר על תקופה ארוכה מאוד, קרוב לשבעים שנה, בהם עם ישראל היה מנוע מלעלות לירושלים. שנים אלו ''עושות את שלהן'' וגורמות ל''קיבעון מחשבתי''. אם אדם מתנהג בדרך מסוימת במשך שנים, קשה לו לחשוב אחרת. עם ישראל ''שכח'' כי מוטלת עליו חובה וגם רשות לעלות לירושלים. הושע בן אלה, היה מחויב להחזיר את האווירה החיובית, ולעלות את מורל העם בנושא זה, ואת זאת הוא לא עשה. לכן הוא, והעם נענשו בתקופתו, והחלה גלות בבל.
מה אנו לומדים מכך? מהו המסר החשוב אותו ניתן ללמוד מהחלת העונש על העם, דווקא בתקופה בה חל שיפור?
בחינוך ילדים, לא מספיק ''לתת אופציות''. לא מספיק לקנות לילד ''אביזרי חינוך''. לא מספיק למנוע ממנו עשיית דברים לא טובים. יש לדחוף ולתת ''כוחות חיוביים''. צריך להקנות את ה-drive לנוע קדימה. כל הזמן לחפש אתגרים חדשים. כל הזמן למצוא את המקומות המתאימים לילד על מנת להשתפר, ''לעלות מעלה'', ולהתקדם בדרך המתאימה לו. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]