מדוע אמר אברהם: "ואשביעך"?
הרב דב קדרון
נזיר סב ע"ב
נאמר בתורה (במדבר ל, ג): "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ", ועל פי זה אמרו בגמרא ש"מי שנפשו קנויה לו", כלומר יהודי בן חורין יכול להישבע או לנדור, אולם עבד שאינו בן חורין אין תוקף לשבועתו או לנדרו.
על פי זה הסביר הגר"ח מבריסק זצ"ל מדוע אמר אברהם אבינו לאליעזר עבדו (בראשית כד, ג): "וְאַשְׁבִּיעֲךָ", כלומר שאליעזר עצמו לא נשבע אלא אברהם השביעו, ואילו יעקב אמר ליוסף (בראשית מז, לא): "הִשָּׁבְעָה לִי", כלומר שיוסף עצמו נשבע, זאת משום שאליעזר היה עבד שאין תוקף לשבועתו.
הגרי"ז (חדושי הגרי"ז הוספות פרשת חיי שרה) הקשה על דברי אביו, כי מבואר בגמרא שעבד אינו יכול לנדור ולהישבע מעצמו רק בדבר של עינוי נפש או בדבר שיגרום לו להתבטל ממלאכת רבו, אך כאשר אברהם רבו ביקש להשביעו שיעשה את שליחותו, הלא השבועה הייתה לטובת רבו, ולכאורה יש לה תוקף.
הוא עצמו תירץ שיש הבדל בין שבועות לנדרים בעניין הזה. כך נראה מלשונו של הרמב"ם, אשר לגבי שבועות (פי"ב משבועות ה"ו) לא הזכיר כלום מדין עינוי נפש, ורק לגבי נדרים (בפ"ב מנזירות הי"ח) מחלק הרמב"ם בין נדרי עינוי נפש לשאר נדרים, ומשמע שלגבי שבועה אין חילוק בזה כי לומדים מהפסוק "להרע או להיטיב", שמי שאין נפשו ברשותו אין לו שום שבועה, ואף בדבר שאינו עינוי נפש לא חלה שבועתו, ועל פי זה מיושב תירוץ הגר"ח זצ"ל.
