התעלמות מנפילות / רפי זברגר

נזיר סג ע''א
 

הקדמה 

מתחילים היום סוגיה מעניינת של נזיר הנטמא בטומאת התהום. נלמד את המשנה בריש הדף ואת עקרונות הלכה זו.
 

הנושא

נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא, אם טומאה ידועה - סותר, ואם טומאת תהום - אינו סותר;
נזיר שכבר סיים את כל פעולות הטהרה שלו לאחר תום נזירותו: הביא קרבנותיו וגילח את שערו ואז התברר לו שהוא נטמא תוך כדי נזירותו, או אפילו לאחר תום ימי הנזירות לפני טהרתו. אם מדובר בטומאה ''ידועה'' בזמן שנטמא, אשר יוסבר ויודגם בהמשך המשנה, אזי דינו כנזיר שנטמא תוך כדי נזירותו, וחייב להיטהר ולהביא קרבנות טומאה, סותר את ימי נזירותו.
כאן יש הבדל בזמן הטומאה. אם נטמא לפני שהביא קרבנותיו סותר את כל ימי הנזירות. אך אם כבר זרק דם אפילו של קרבן אחד, הרי שחייב למנות רק עוד שבעה ימים כפי שלמדנו לעיל (מ''ז.).
אם מדובר ב''טומאת תהום'', טומאה שלא היתה ידועה בזמן שנטמא, אינו סותר את נזירותו וכאילו סיימה לגמרי, למרות שבוודאי נטמא.
אם עד שלא גילח, בין כך ובין כך - סותר.
אם נודע לו על טומאתו לפני שעוד סיים את פעולות הטהרה שלו, אפילו אם כבר הביא קרבנותיו אך טרם גילח, הרי שגם אם מדובר בטומאת התהום, אזי הוא מוגדר כטמא בימי הנזירות לכל עניניו כמתואר לעיל. כלומר, ההיתר של טומאת התהום אינה אלא רק אם נודע לו לאחר סיום כל פעולות הטהרה (תגלחת).
המשנה מדגימה ומסבירה את טומאת התהום:
כיצד? ירד לטבול במערה, ונמצא מת צף על פי המערה - טמא;
נזיר שנטמא טומאה שאינה מחייבת אותו לסתור נזירותו, כגון שנטמא לשרץ או טומאת זב וכדו', וירד לטבול במקווה (בזמן המשנה ''במערה''), ולאחר מכן נמצא שהיה מת צף על המים – זו אינה טומאת התהום, כיוון שהיה גלוי וייתכן שמישהו ידע על טומאה זו, ולכן הוא טמא, גם אם נודע לו על טומאה זו לאחר שגילח.
נמצא משוקע בקרקע המערה, ירד להקר - טהור, ליטהר מטומאת מת - טמא,
אם המת היה שקוע בקרקעית המערה, כך שאף בן אדם לא ידע עליה זו היא טומאת התהום. וגם כאן יש להבדיל:
• אם מטרת הנזיר ברדתו למערה (למקווה) הייתה אך ורק להתרחץ (בלשון המשנה ''להקר'' – להתקרר), ואפילו אם לא בדק היטב שאין שם טומאה – במקרה זה, ורק במקרה זה מיישמים את דין טומאת התהום, כך שאם נודע לו על טומאה זו לאחר הגילוח הוא נחשב טהור, למרות שנטמא בוודאות.
• אם הנזיר נטמא למת תוך כדי נזירותו וירד לטבול במסגרת טהרתו מן המת, ולאחר שהקריב קרבנותיו וגילח את שערו, ספר שוב את כל ימי הנזירות. ובסופם, אפילו לאחר גילוח הטהרה נודע לו על טומאת התהום שהייתה בעת הטהרה מטומאת המת – במקרה זה לא מיישמים את דין טומאת התהום, והוא נטמא שוב, וסותר שוב את ימי נזירותו פעם שנייה.
שחזקת טמא טמא, וחזקת טהור טהור, שרגלים לדבר.
אם היה טמא בעת שניטמא טומאת התהום, הרי חזקתו ''נשארת'' גם אם נטמא רק מטומאת התהום.
רק במקרה והיה טהור בעת שירד לטבול במערה, ושם נטמא בטומאת התהום, ''מעמידים אותו על חזקתו'' ומשאירים אותו בטהרתו, למרות שנטמא בוודאות.
נסכם ונאמר כי דין טומאת תהום, אשר האדם הנטמא בה בעצם מוגדר כטהור, חל רק בהתקיימו שני התנאים:
• המת (או חלק מן המת המטמא) לא היה ידוע לאף אחד בזמן הטומאה
• הנזיר היה טהור לפני כן, ואז טומאת התהום משאירה את האדם במצבו הטהור (על אף שבפועל הוא נטמא).
למרות שהגמרא בסוף תגיע למסקנה כי דין טומאת התהום אינו אלא ''הלכה למשה מסיני'' בכל אופן משתמשים בביטוי ''רגליים לדבר'' המלמד על ''סברה'' בדין זה. מונח זה מסביר כי דין הטהרה בטומאת התהום ''עושה יותר שכל'' במקרה ומדובר באדם טהור, שאז טומאת התהום אינה אלא ''משאירה'' את החזקה במקומה, אבל באדם שנטהר מטומאת מת, ותוך כדי נטמא בטומאת התהום ''אין סברה'' כלל להכיל את דין טומאת התהום. 
 

מהו המסר

למרות היות דין ''טומאת התהום'' הלכה למשה מסיני, ננסה להבין את ההיגיון שבדבר עד כמה שניתן.
כאמור, מדובר באדם טהור, שנטמא בטומאת מת שאינה גלויה ואינה ידועה לאף אחד, ואותו בן אדם עבר כבר את כל התהליך המורכב של סיום נזירות: טהרה, קרבנות ותגלחת. נכון שבפועל הוא נטמא, אך אנו מבקשים לתת ל''זרם החיים'' להמשיך עד כמה שניתן. במקרים קיצוניים וייחודיים אלו, התורה כביכול אומרת לאותו אדם, ומלמדת אותנו, כי אנו ממשיכים בחיים, למרות ''נפילות'' ו''מעידות'' שהיו בדרך. אנו מודעים לנפילה, אך בפעול ''מתעלמים'' ממנה וממשיכים הלאה.
יישום העיקרון הנ''ל אינו אלא במקרים קיצוניים, וכך ננהג גם בחיים המעשיים, ברמה פרטית ולעיתים גם ברמה הלאומית.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]