הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
סוטה ז ע"ב
המשנה בפרק שלישי של מסכת מגילה קובעת שלא מתרגמים כאשר קוראים בתורה את חטא בלבול היצועים של ראובן. הסבר הדברים הוא שאנו מעדיפים שהציבור שאינו מבין עברית לא יבין את חטאו של ראובן, כיון שאם הוא יבין את חטאו של ראובן, הרי שבאופן תודעתי הוא יזלזל באחד ממייסדי האומה.
ביחס למשנה זו מביא התלמוד הבבלי (מגילה כה, ב) שאת חטא תמר ויהודה מתרגמים. השאלה היא מדוע ביחס לראובן אין אנו מעוניינים בחשיפת החטא, ואילו אצל יהודה אין אנו מפחדים מחשיפת החטא. התלמוד הבבלי עצמו עונה על שאלה זו ואומר שיהודה חזר בתשובה, אם כן אין כאן כל חשש זלזול, כיוון שהציבור מעריך מאוד את מי שיודע לחזור בתשובה.
הסברו של התלמוד הבבלי מעורר שאלה קשה. הבבלי עצמו (סוטה ז, ב) מסביר ביחס לפסוק באיוב ( טו, יח) 'אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם', שלא רק יהודה חזר בתשובה על חטאו, גם ראובן חזר בתשובה. אם אמנם ראובן חזר בתשובה השאלה העולה היא מדוע חז"ל בבבלי שוקדים על כך שהציבור לא יהיה מודע לחטאו.
למאמר הבבלי הקובע שגם ראובן חזר בתשובה ישנה מקבילה בירושלמי במסכת סוטה (סוטה א, ד), אולם בנוסף מאמר זה גם עולה ביחס למשנתנו (ירושלמי מגילה ד, יא). מדוע הירושלמי טורח ללמד אותנו שראובן חזר בתשובה דווקא ביחס למשנתנו?
הסבר הדברים הוא שהירושלמי כאן חולק על המשנה. אם המשנה אומרת שלא לתרגם את פרשת ראובן, הרי שהירושלמי כאן אומר שאין כל בעיה לתרגם את חטאו של ראובן, שכן ראובן חזר בתשובה. (אמנם גם בירושלמי באופן עקרוני אין חולקים על המשנה, אולם ישנם מקרים עקרוניים בודדים שהירושלמי מעז וחולק על המשנה).
לאור הצגת הדברים קל להבין במה חולקים התלמודים, למרות שלנקודה העקרונית שראובן חזר בתשובה הם מסכימים.
התלמוד הבבלי מסכים עם דין המשנה, כיון שדעתו היא שאמנם ראובן חזר בתשובה, אולם אנו לומדים על דבר חזרתו בתשובה מפסוק בספר איוב. אנו לא סומכים על האדם שינסה לשאול את עצמו שאלות רבות בפרשת ראובן, במקרה שהמקור העוסק בחטאו הוא מקור שלא כל כך מגיעים אליו – ספר איוב. לכן אמנם ראובן חזר בתשובה, אבל בתודעת הציבור הוא עבריין, ולכן צודקת המשנה שאין להבליט חטא זה.
לעומת זאת התלמוד הירושלמי סומך על האדם שיברר עד הסוף את נושא חטאו של ראובן. אם כל אחד מהציבור יהיה מודע לחטאו של ראובן, הוא לא יתעצל יבדוק את הנושא ויגיע גם עד ספר איוב. הירושלמי מאמין בתפישה המחשבתית, וביכולת האינטלקטואלית של האדם. אדם מישראל לא ינוח ולא ישקוט עד שיצייר את ראובן כדמות חיובית.
