כל ישראל בני מלכים / רפי זברגר

נזיר סו ע''א
 

הקדמה 

בסייעתא דשמיא מסיימים היום את מסכת נזיר. נלמד את המשנה האחרונה וננסה להבין את הגמרא שלאחריה, אשר על פניו אינה עוסקת בפירושה של המשנה.
נזיר היה שמואל, כדברי ר' נהוראי, שנאמר (שמואל א' א' י''א): וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ:,
לומד רבי נהוראי מהפסוק בשמואל א' כי שמואל היה בעצם נזיר, שהרי חנה בתפילתה לפני בורא עולם נדרה נדר שאם ה' יזכה אותה בבן, הרי לא יעלה מורה על ראשו, ומיד לומד רבי נהוראי כוונת המילה מורה משמשון:
נאמר בשמשון (שופטים י''ג, ה'): כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: ונאמר בשמואל וּמוֹרָה , מה מורה האמורה בשמשון נזיר, אף מורה האמורה בשמואל נזיר.
המילה הזהה ''מורה'' מלמדנו לדעת רבי נהוראי כי גם שמואל היה נזיר כשמשון ולא גילח את שערותיו כל ימיו.
אמר רבי יוסי: והלא אין מורה אלא של בשר ודם!
רבי יוסי חולק על רבי נהוראי וסובר כי משמעות המילה ''מורה'' אינה תגלחת אלא ''פחד''. כלומר שמואל לא יפחד בכל ימי חיו אף פעם, לא יעלה עליו מורא ופחד מפני איש.
אמר ליה רבי נהוראי, והלא כבר נאמר (שמואל א' ט''ז, ב'): וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי: , שכבר היה עליו מורא של בשר ודם.
רבי נהוראי דוחה את פירוש רבי יוסי ומוכיח מפסוק בפרק ט''ז כי שמואל פחד. שמואל חשש להמליך את דוד למלך מפניו של שאול. אם כן, חוזר רבי נהוראי לפירושו המקורי כי שמואל היה נזיר וזו משמעות המילה מורה.
 

הנושא

הקשר "בפשטותו" בין הסוגיא שנלמדה במסכת ברכות (נ''ג:) למשנתנו הוא בהזכרת החכמים רבי נהוראי ורבי יוסי:
אמר ליה רב לחייא בריה: חטוף ובריך.
רב חינך את בנו חייא (בהיותו קטן טרם היה רב) ''לחטוף'' ברכות, ובעיקר יין קידוש והבדלה, ולהשתדל לברכם, ולא להסתפק בעניית אמן אחרי ברכה של אדם אחר.
וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה: חטוף ובריך.
כך חינך גם רב הונא את בנו רבה – להשתדל לרדוף אחר ברכות הנהנין והזימון, שהם עדיפים על העונה אמן אחריהם.
התוספות מוסיף עוד נופך להסבר דרך חינוכית זו:
מהר לברך שתהא זריז ונשכר
החטיפה ''מסמלת'' את הזריזות. לעשות כל דבר במהירות מבלי להתמהמה ולהשתאות. נראה כי ''חטיפת ברכות'' לפי הסבר התוספות אינה אלא ביטוי של שאיפה לקיום המצוות, שהברכות מהוות מעין ''קרש כניסה'' אליהן, ולכן יש עניין גדול להזדרז בעשייתן, ולעשותן כמה שיותר מהר, חזק וטוב.
למימרא, דמברך עדיף, והתניא, רבי יוסי אומר: גדול העונה אמן יותר מן המברך,
מקשה הגמרא על אופני חינוך אלו מדברי רבי יוסי בברייתא, שם פסק כי עדיף לענות אמן מלברך, ושכרו גדול יותר.
יש המסבירים עדיפות זו כי העונה אמן בעצם ''מסיים'' את המצוות והיא נקראת על שם גומרה.
יש המסבירים כי קשה יותר ''לשמוע'' מאשר להשמיע. אדם רוצה לדבר, מבקש להשמיע, ולכן מעוניין גם לברך. לשמוע באמת ובתמים את המדבר, להבין ולהפנים את מה שנאמר, ולאחר מכן אפילו להסכים ולענות אמן – זו ''מעלה'' גדולה יותר מזו של המדבר (מברך).
תנאי היא; דתניא: אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך תחילה.
עונה הגמרא כי ישנה דעה שונה מזו של רבי יוסי, הסוברת כי המברך עדיף ושכרו גדול יותר (ממהרים ''לתת לו שכר''), וזו הייתה סברתם של רב ורב הונא, וכך הם חינכו את בניהם ''לחטוף ברכות''.
נעיין בחלק מדברי ''קרן אורה'' הנפלאים ועל הקשר המקסים שמצא בין המשנה והגמרא:
ובענין מחלוקתם דמר דריש מורה על נזירות ומר דריש על מורא בשר ודם. נראה דלדבר גדול נתכוונו. וביארו בזה בסוף מכילתין מעלת הנזירות על צד השלימות כי עיקר כוונתה ללחום מלחמת מצוה מלחמת היצר ולקדש עצמו גם במותר לו. וכהך עובדא דשמעון הצדיק באדם אחד יפה עינים כו' ופחז יצרי עלי כו'..
כי נתלבש בכח וגבורה למשול ביצרו עליו ועל מחנהו הם כחות מבקשי המותרות אשר השערות רומזות עליהם. ונדר שיגלחם לשמים שישעבד את כולם לרצון שמים וליחדם לעבודתו. ולזה נאמר בנזיר כי נזר אלהיו על ראשו כי מעוטר הוא בכתר שמים .. ועל זה אמרו חז"ל על כלל עם הישראלי כל ישראל בני מלכים הם כי כתרם גדול כו'. ובידם לנצח המלחמה הגדולה "מלחמת היצר".
ועל זה התכלית נצטוינו להעמיד מלך בישראל לא לבקש גדולה וכבוד המדומה כי אדרבה הוזהר על זה להתרחק מן המותרות כאמור שלש פעמים לא ירבה (נשים, סוסים וכסף)... לא כן הוא מלך בישראל אשר המלוכה שלו היא חלק אלוה ממעל. ותכלית ממשלתו היא למשול בכח הרע וכל מחנהו לשלול שלל ולבוז בז לקרב הכל לחפץ בוראם והיתה לה' המלוכה.
ולזאת אמרו במדרש כי עד שלא נולד שמואל היתה בת קול מכרזת כי עתיד להיוולד נביא אחד ושמו שמואל והוא יושיע את ישראל... ומי אשר הוכשר לזה הוא הנביא שמואל אשר הוכן למשוח המלכים עד שבאה המלוכה לדוד מלכנו והוא וזרעו מוכנים המה לקיים חפץ בוראם לשעבד כולם לעבודתו...
ועל זה המכוון הוא דעת רבי נהוראי נזיר היה שמואל, דמשום מה הוכשר להגדולה הזאת שעל ידו יבנה בית מלכות שמים לעולם מפני שהוא היה נזיר ונבדל וזכה לנזר אלהיו על ראשו ומשל ממשל רב על כל הכחות המתנגדות...
 

מהו המסר

סיום נפלא למסכת נזיר, שכל כולה באה ללמד אותנו ''לקדש את החומר'', ולמצוא את הטוב והיפה גם בדברים הגשמיים, על ידי שליטה במעשינו. זהו תפקיד המלך בישראל, וזהו ''תפקידו'' של כל יהודי באשר הוא. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]