|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
ומביאין שוורים וחורשין על גבן, שנאמר: על גבי חרשו חורשים וגו' - בקר הבית
"... ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר: ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו'; וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גבן, שנאמר: על גבי חרשו חורשים וגו', לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר: רבבה כצמח השדה נתתיך וכו'" (סוטה, יא ע"ב).פירוש: ומלקט להן המלאך מן השדה אבנים כעין שני עגולין, והיו נובעים מתוכם דברי מאכל אחד של שמן ואחד של דבש, ומהם היו יונקים, שנאמר: "וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" (דברים לב, יג). וכיון שמכירין בהן מצרים שהם ילדי ישראל באין להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין המצרים שוורים וחורשין על גבן שנאמר: "על גבי חרשו חרשים" (תהלים קכט, ג). לאחר שהולכין המצרים היו מבצבצין התינוקות ויוצאין מן האדמה כעשב השדה, שנאמר: "רבבה כצמח השדה נתתיך" (יחזקאל טז, ז) (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: בקר שם באנגלית: Cattle שם מדעי: Bos taurus
לריכוז נושאים וקישוריות על הבקר הקש\י כאן.
אגב תיאור מהלך נס לידת הילדים במצרים אנו לומדים על כך שלצורך החריש הביאו המצרים שוורים. הבאת השוורים לצורך זה איננה מקרית והיא מייצגת למעשה את השימוש הרווח בהם לחרישה (תמונה 1). ממקורות שונים במקרא ובספרות חז"ל ניתן ללמוד על הקשר בין סוג הבהמה ובין התפקידים שהוטלו עליה במשק האדם. בשורות הבאות אתייחס בעיקר לשוורים ואילו על חלקו של החמור כבהמת משא הרחבתי במאמר "המוכר את החמור לא מכר כליו". על הפרד ראו במאמרים "ויותן בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר" (סוטה, י ע"ב) ו"מכר את הקרון לא מכר את הפרדות" (בבא בתרא, עז ע"ב). על הסוס במאמר "אמרו ליה: מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא" (עבודה זרה, ד ע"א).
אפשר לפרש גם באופן אחר, על פי פשוטו של מקרא, שאכן הייתה חלוקת תפקידים בין הבהמות: החריש התבצע על ידי הבקר ואילו האתונות נשאו את הציוד ואת האנשים אל מקום העבודה. בזמן שהבקר חרש האתונות רעו משום שבזמן הזה היו בטלות מעבודה. בדרך כלל השוורים הם החורשים כמו למשל בדברי הגמ': "ושאינה מסויימת במצריה, עד כמה? אמר רב פפא: כדאזיל תיירא דתורי והדר" (בבא בתרא נד ע"ב). הסיבה לתפקידים השונים היא משום שהבקר מתאים יותר מהאתונות לחרישה, כלומר לגרירת המחרשה, ואילו החמורים לנשיאת משא. כוחם הרב וקצב הליכתם האיטי של השוורים מאפשר להם לחרוש והם אינם מתאימים לנשיאת משאות. לקצב ההליכה האיטי, המהווה בדרך כלל חסרון, יש יתרון בעת החריש משום שהוא מאפשר לשלוט על כיוון הליכת השור ולחרוש תלמים ישרים ומקבילים. החמור מוזכר לגבי חרישה רק בפסוק "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" (דברים, כ"ב י'). האבן עזרא במקום מפרש: "לא תחרוש בשור ובחמור - דבק עם הזריעה והשם חמל על כל מעשיו כי אין כח החמור ככח השור". אמנם איסור החרישה הוא רק יחד עם השור אך גם כשהוא לבדו הוא מתאים פחות לתפקיד זה.
לאחר שהכרנו את הרקע הביולוגי העומד בבסיס תפקידם השונה של השור והחמור מעניינים הם דבריו של הרב שלמה פישר בספרו "דרשות בית ישי" (סימן כ"ח סעיף ג') לגבי המשמעות הרוחנית של הדברים שנאמרו על ידי תנא דבי אליהו. נצטט קטע קצר מתוך הדברים: ".. . לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא על דברי תורה. הנה בעבודת השדה משתתפים שני בעלי חיים, השור והחמור. אבל לא ראי זה כראי זה, השור עוסק בחרישה בעמל ויגיעה גדולה, ביזע ודמע, ועליו הכתוב אומר (תהילים קכ"ו ו') הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע. ואילו החמור בא אל המוכן, לאחר שחרשו וזרעו וקצרו ואלמו אלומות, אזי מופיע החמור לשאתם בשמחה ועליו הכתוב אומר (שם) בא יבוא ברנה נושא אלומותיו.
שני סוגי תלמידי חכמים הם, סיני ועוקר הרים (שלהי ברכות) עוקר הרים הוא השור של תורה. "בית היוצר" של תורה. שיגע ועמל בפלפולה של תורה, ליבונה וחידודה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, ואילו סיני הוא החמור של תורה "בית האוצר" של תורה, המאסף באמרים, ומסדרם בסדור יפה אף נעים".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
|
