המתחיל במצווה חייב לגומרה
הרב דב קדרון
סוטה יג ע"ב
א"ר חמא בר' חנינא: כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו, מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו.
כלומר: המתחיל במצווה ולא גמרה, מה שעשה נחשב כלא עשה כלום.
על פי זה הקשו כמה מרבותינו האחרונים איך מותר לשוחט חיה או עוף לכבד אדם אחר במצוות כיסוי הדם (כפי שנפסק ביו"ד כח,ח), והרי מצווה זו היא המשך של מצוות השחיטה, וכן איך מותר למוהל לכבד אדם אחר שיעשה את הפריעה, הרי הפריעה היא חלק ממצוות המילה.
בעל ספר עלי תמר (מסכת ביצה פרק א הלכה ג) תירץ שאחרי שהוא שוקד על גמר המצווה ומכבד לאחר לעשותה, הרי זה כאילו שהוא מקיים את כל המצווה, שהרי הוא שומר בשמירה מעולה שייעשה גמר המצווה, והאיסור הוא רק כשאין לו תפיסת יד בגמר המצווה וידו מסולקת מהאחריות על גמרה.
יש לציין שהחשיבות העצומה של גמירת מעשה מצווה נאמרה לגבי מצווה שיש בכוחו של אדם אחד לגומרה, אבל במצווה שנעשית על ידי שותפים, ואין בידי אדם אחד לגומרה, צריך כל מי שיכול, להתחיל בעשייתה, כמו ששנינו באבות (סוף פ"ב): "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להבטל ממנה", ופירש הרשב"ץ (במגן אבות): "ואם תאמר מה יועיל לי להתחיל מה שלא אוכל לגמור, אל תאמר כן, כי לכך נוצרת שתעשה כל אשר בכוחך לעשות". וכך כתב רש"י (בפירושו לסוף קהלת): "ואל יאמר האדם הואיל ולא אוכל לגמור המלאכה למה אתחיל. אך מה שתוכל עשה וליבך לשמים".
