דוגמא אישית כ''מכשיר חינוכי'' / רפי זברגר

סוטה טז ע''ב
 

הקדמה 

המשנה בדף הקודם המשיכה בתיאור מעשה סוטה בהתייחסות אל המים והעפר. סיום המשנה מתאר את הכנסת העפר לכלי:
נכנס להיכל ופנה לימינו, ומקום היה שם אמה על אמה, וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה כשהוא מגביה, ונוטל עפר מתחתיה
העפר נלקח מן האדמה שהייתה תחת טבלת שיש מרובעת בהיכל. הכהן הרים את הטבלה ולקח מן העפר שתחתיה.
ונותן כדי שיראה על המים, שנאמר (במדבר ה', י''ז): וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:
את העפר שנטל מקרקע ההיכל הכניס לתוך הכלי עם המים, איתו נכנס להיכל. 
 

הנושא

תנו רבנן: הקדים עפר למים - פסול, ורבי שמעון מכשיר.
למדנו במשנה כי מקדימים להכניס את המים לכלי ולאחר מכן את העפר. מצאנו מחלוקת תנאים אם הפכו את הסדר. חכמים פוסלים ורבי שמעון מכשיר.
מאי טעמא דרבי שמעון? דכתיב (במדבר י''ט, י''ז): וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי: , ותניא, אמר רבי שמעון: וכי עפר הוא? והלא אפר הוא! שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו גזירה שוה, נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר, מה להלן עפר על גבי מים, אף כאן עפר על גבי מים, ומה כאן הקדים עפר למים - כשר, אף להלן הקדים עפר למים - כשר.
הגמרא לומדת את דינו של רבי שמעון (אם הכניס עפר לפני המים כשר) מהזכרת המילה ''עפר'' בדין פרה אדומה הנלמד בפרשת חוקת. בתהליך זה שרפו את הפרה ואפרה היווה בסיס למי חטאת המטהרים טמא מת. שם בוודאי מדובר על אפר (לאחר שריפת פרה אדומה) ובכל אופן כתוב ''עפר'', מכאן לומד רבי שמעון גזירה שווה בין שתי ההלכות של אפר פרה ומי סוטה. כמו שבסוטה למדנו מהפסוק כי לכתחילה יש לשים מים לפני העפר, כך גם בפרה אדומה. והפוך: כמו שבפרה אדומה, אם הפך את הסדר (עפר ואחר כך מים) כשר בדיעבד, כך גם בסוטה: הקדמת העפר למים אינה פוסלת.
והתם מנלן?
שאלה מתבקשת: מניין לנו דין דיעבד בפרה אדומה? מניין שהכנסת אפר לפני המים אינה פוסלת בדיעבד?
תרי קראי כתיבי, כתיב: עָלָיו, אלמא אפר ברישא, וכתיב: מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי, אלמא מים ברישא, הא כיצד? רצה - זה נותן רצה - זה נותן.
עונה הגמרא כי ישנם שני לימודים לכאורה סותרים בדין פרה אדומה. מן המילים: וְנָתַן עָלָיו מַיִם למדים כי אפר הפרה ניתן לפני המים. ומהמילים בסוף הפסוק וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי למדים הפוך: המים ניתנים על הכלי, משמע שהמים ראשונים לפני אפר הפרה. לומד מכאן רבי שמעון שהכהן יכול לבחור מה לשים תחילה מים או אפר.
לאחר הגזירה שווה הראשונה, לומדים מסוטה כי לכתחילה יש להקדים את המים, אך בדיעבד כשר גם הפוך.
ורבנן? אל כלי - דוקא, עליו – לערבן.
כיצד לומדים חכמים את שני הפסוקים הסותרים לכאורה בפרה אדומה? לדעתם, הסיפא של הפסוק הוא הקובע ולומדים מן המילים "מים חיים אל כלי", שיש להקדים להכניס את המים לכלי. המילה עליו (ממנה למד רבי שמעון כי ניתן להקדים גם את האפר לפני המים) לומדים חכמים דין אחר שאין להשאיר את האפר על המים, אלא יש לערבבן יחדיו.
ואימא: עליו דוקא, אל כלי - שתהא חיותן בכלי!
שואלת הגמרא, מדוע ''החליטו'' חכמים להגדיר את הסיפא של הפסוק כקובע, אולי נאמר ההיפך: המילים ''ונתן עליו מים" הם המלמדים כי לכתחילה יש לשים מים על האפר, והמילים ''מים חיים אל כלי'' מלמדים כי צריך להוציא מים מן המעיין באותו כלי שבו נמצא האפר, ולא לקחת מים בכלי אחר ולשפוך ממנו לכלי עם האפר.
מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה, אף כאן מכשיר למעלה.
דוחה הגמרא אפשרות זו מכוח שתי הנחות יסוד:
1. אמנם יש שני מרכיבים במי סוטה: המים והעפר, אך רק אחד מהם מוגדר ''מכשיר''. הוא המרכיב העיקרי והוא אשר נותן את ''הכוח'' למים אלו לפעול כמתואר בפרשה. ה''עפר'' הוא ''המכשיר'' את המים לבדוק את הסוטה, כמו שדם הציפור השחוטה מכשיר את המים בהזאה על המצורע.
2. ''מכשיר'' תמיד נמצא מעל לדבר המוכשר. עפר מעל המים, דם הציפור מעל המים.
לכן לדעת חכמים ''מים חיים אל כלי'' הם הלימוד הבסיסי המחייב לשים מים ורק לאחר מכן עפר. ולדעתם, אם הפכו את הסדר נפסלים המים והם אינם בודקים את הסוטה. 
 

מהו המסר

למדנו היום על המושג ''מכשיר'' שבעצם מהווה את המרכיב העיקרי והחשוב.
בקרבנות בהמה – זריקת הדם "מכשירה" את הקרבן ולאחר מכן פעולת הקרבן נחשבת עשויה (פעולות שלאחר מכן אינן מעכבות).
שפיכת אחד משמונה משקים (יין, דם, שמן, מים ועוד) על גידול כמו תבואה וכדו', ''מכשירה'' אותו לקבל טומאה.
עפר הניתן במי סוטה ''מכשיר'' אותה לשמש כמים מאררים ברחמה של הסוטה.
נמצאנו למדים כי יש לאתר את הגורם החשוב בכל דבר. הגורם ש''בלעדיו אין חיים'' לאותו דבר, והוא מהווה ''מכה בפטיש'' ליצירתו.
חינוך הינו תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, בו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות (ויקיפדיה). לכל אדם ישנם ''דמויות מחנכות'' במהלך חייו, ובעיקר בשנות ילדותו ובגרותו. המחנך הוא הדמות הדומיננטית, שלאורו הוא הולך, וממנו הוא קולט את הידע, מיומנויות, דרכי חשיבה אך בעיקר את הערכים. אין ספק שההורים המלווים את הילדים לאורך תהליך זה מהווים את הדמות החשובה והמכרעת בעיצוב דמותם ואישיותם של ילדיהם. נראה כי ה''מכשיר'' החשוב ביותר בתהליך זה הינו ''דוגמא אישית''. אם המחנך או ההורה מלמד לעשייה מסוימת אך הוא בעצמו נוהג באופן אחר, הרי הילד מבולבל, וקולט מסרים סותרים. אך אם המחנך ו/או ההורה מראים דוגמא אישית של התנהגות ערכית וטובה, היא היא ה''מכשירה'' הטובה ביותר לחינוך ראוי וטוב.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]