אנשים טובים / רפי זברגר

קידושין סח ע''א
 

הקדמה 

הגמרא שלנו מתייחסת למשנה בדף ס"ו: הדנה ביוחסין של צאצא. המשנה קובעת מספר כללים, אנו נתייחס במאמר זה לכלל השלישי שם: כל מקום שאין לה עליו קידושין, אבל יש על אחרים קידושין – הוולד ממזר. כלומר אם הבעל קידש אשה האסורה עליו באיסור כרת, והקידושין שאדם זה מקדש את האשה האסורה אינם חלים ואינם תקפים, אבל אותה אישה אינה אסורה על אנשים אחרים, הרי שהוולד הנולד מקשר זה נקרא ממזר [יש חמש עשרה נשים האסורות מדין ערווה שהעונש של הבא עליהן כרת. לדוגמא: אמו, כלתו, אחותו ועוד.]  
 

הנושא

הגמרא דנה ומחפשת מקור להלכה שישנם מקרים בהם ''מעשה הקידושין'' אינו חל, כמו שראינו בכלל השלישי במשנה: כל מקום שאין לה עליו קידושין. רב אחא בר יעקב טוען כי דין זה נלמד בקל וחומר מדין של יבמה. כדי להבין את תשובה זו, נקדים מספר הקדמות:
1. אשה אשר בעלה נפטר ואין להם ילדים, ''זקוקה'' לייבום על ידי אחד האחים של הבעל (כמפורט בסעיף הבא).
2. אחד האחים חייב לעשות אחת משתי פעולות כדי ''לשחרר'' את האשה [שלא תהיה מוגדרת ''זקוקה לייבום''].
a. ליבם את האשה – לקדש את האלמנה לאשה [למרות שבדרך כלל אשת אח אסורה, כאן זו מצווה ''לייבם''].
b. לבצע ''טקס חילופי'' הנקרא חליצה, בו הוא מכריז כי אינו רוצה לייבמה.
3. כל עוד אשה ה''זקוקה ליבום'' [לפני ייבום או חליצה], אסורה לכל הגברים בעולם, מלבד אחֵי בעלה המת. ויותר מכך, אף אם גבר אחר יקדש את האשה הזקוקה לייבום – הקידושין אינם חלים ואינם תקפים.
4. האיסור של האשה להתקדש למשהו אחר שאינו אחי המת, הינו איסור ''לאו'' [לא תהיה אשת המת החוצה (דברים, כ''ה, ה')]
לאור סעיף שלוש לעיל, בו קבענו כי קידושין עם ''זקוקה לייבום'' אינם חלים כלל וכלל, לומד רב אחא קל וחומר:
ומהי יבמה [אשה זקוקה לייבום] שהאיסור לקדשה אינו אלא באיסור ''לאו'' – לא תופשים הקידושין, כנכתב בסעיף ארבע לעיל, אשה האסורה לאדם אחר ואם תעבור על איסור זה תקבל עונש מוות או כרת [איסורי עריות], על אחת כמה וכמה שהקידושין לא ייתפשו.
על כך שואלת הגמרא: לאור קל וחומר שלמדנו זה עתה, נוכל להרחיב ולומר כי גם כל הנשים האסורות ב''לאו'' לא יחולו הקידושין, אם אדם אחר יקדש אותן [לימוד זה לא יהיה בקל וחומר, אלא ב''בנין אב'' (דין אחד המלמד על שאר המקרים הדומים לו)]
משיב רב פפא: אין צורך בלימוד מיוחד ל''איסורי לאו'', מכיוון שדין זה נלמד מפסוק בתורה: כִּֽי תִהְיֶ֨ין לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים הָאַחַ֤ת אֲהוּבָה֙ וְהָאַחַ֣ת שְׂנוּאָ֔ה וְיָֽלְדוּ ל֣וֹ בָנִ֔ים הָאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה וְהָיָ֪ה הַבֵּ֥ן הַבְּכֹ֖ר לַשְּׂנִיאָֽה: (דברים כ"א, ט"ו) הפסוק מפרשת "כי תצא" עוסק בדיני ירושה, בו נכתב כי חובה לתת לבן הבכור פי שניים יותר מכל שאר האחים. מדגישה התורה ואומרת, גם אם הבן הבכור של האבא הוא מן ''האשה השנואה'' החובה עדיין קיימת לתת לבן זה פי שניים בירושה. שואל רב פפא שאלה רטורית, על המילים הָאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה – האם רגש של אהבה או שנאה של הבעל לאשה, אמור להיות ''נתון קובע'' אצל הקדוש ברוך הוא לגבי ירושה? אלא מסיק רב פפא: מדובר ב"אהובה בנישואיה", ו"שנואה בנישואיה". כלומר, נישואין מותרים [אהובה בנישואיה"], ונישואין אסורים ב''איסור לאו'' [אסורה בנישואיה]. למרות שיש נישואין אסורים, כתוב בפסוק כִּֽי תִהְיֶ֨ין - כלומר הנישואים חלים ותקפים, מכאן – שנישואין תופשים בחייבי לאו!
 

מהו המסר

מתוך מסקנת ההוכחה של רב פפא לעיל "אהובה בנישואיה", ו"שנואה בנישואיה" אנו לומדים כי הקדוש ברוך הוא קורא לאנשים ''העושים טוב'', אנשים ההולכים בתלם, מבצעים את המוטל עליהם – אנשים ''טובים''. בקיצור, אנשים נורמאטיביים הינם אנשים אהובים, וכן להיפך. כך גם אנו מתייחסים לאנשים אלו, בחיבה באהדה ובקבלה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]