רגישות לזולת / רפי זברגר

קידושין עג ע''א
 

הקדמה 

במסגרת הדיונים הרבים בפרק שלנו [עשרה יוחסין] הדנים בנושא ''מי מותר למי'', איזה ייחוס מותר להינשא לייחוס אחר, ואיזה לא, למדנו בברייתא את האמרה הבאה: אחד גר ואחד עבד משוחרר וחלל מותרים בכוהנת.
שלושה ''ייחוסים'' מותרים להתחתן עם כוהנת: גרים, עבדים משוחררים, חללים [מי שנולד מחתונה של ''פסול כהונה'', כגון: בן של כהן אשר התחתן עם גרושה האסורה לו].
מוסיפה הגמרא לומר על הלכה זו, כי היא הולכת לפי שיטת רב [זהו שמו של החכם] שאמר: לא הוזהרו כשירות [למשל כוהנות] להינשא לפסולים [למשל: חלל]. כלומר מותר לנשים כשירות להתחתן עם אנשים הפסולים לכהונה, כיוון שרק כוהנים זכרים אסורים באותם פסולים 
 

הנושא

בהמשך, מספרת הגמרא כי רבי זירא דרש דרשה בעיר הנקראת מחוזא, ואמר בין היתר: גר מותר בממזרת. זו הייתה ''פצצה'' לומר כי גר הוא בעצם לא נכלל ב''קהל'' ולכן אינו נאסר באיסור ''ממזר'', [לפי הפסוק לֹא יָבֹ֥א מַמְזֵ֖ר בִּקְהַ֣ל ה֑'
(דברים כ"ג, ג')]. הפצצה הייתה כל כך חזקה, עד שמספרת הגמרא כי רגמוהו כולם באתרוגים שלהם, בעיקר בגלל שרוב אנשי המקום היו גרים, ורבי זירא כנראה לא היה מודע לעובדה זו, ולכן לא היה ''רגיש'' לכך.
רבא באמת תמה: מי איכא דדריש מילתא כי האי בדוכתא דשכיחי גיורי [מי דורש דרשה כזאת במקום שמצויים גרים]? מיד רבא דרש ''דרשה מתקנת'' באותו מקום [מחוזא] והפך את דינו של רבי זירא. על דרשה זו קיבל רבא ''יישר כוח" מאני המקום. 
 

מהו המסר

רגישות לזולת הינה מפתח להצלחה חברתית ואנושית. אדם החש את זולתו, מה מצער אותו ומה גורם לו עוגמת נפש, יכול לנווט את דרכו באופן שאכן, לא יצער אף אחד. זוהי תכונה הקיימת אצל רוב האנשים ברמה זו או אחרת, אך בהחלט ניתן גם ללמוד ולשפר אותה כל הזמן. יש ''לפתוח את העיניים'', לחשוב יותר כיצד הצד השני יקבל את המעשה או הדיבור שלנו, ובכך להפחית עד למינימום את עוגמת הנפש של הזולת. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]