לא תימא גנותו אלא אימא צערו
סוטה לב ע"ב
"תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: אדם אומר שבחו בקול נמוך, וגנותו - בקול רם; שבחו בקול נמוך - מן וידוי המעשר, גנותו בקול רם - ממקרא ביכורים.
- "וגנותו בקול רם"?! והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תקנו תפלה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה!
- לא תימא גנותו אלא אימא צערו, כדתניא: וטמא טמא יקרא - צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים, וכל מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים".
פירש רש"י:
"שבחו - לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (דברים כו), היינו שבח עצמו.
בקול נמוך - מדלא כתיב ביה ענייה.
וגנותו - כגון ארמי אובד אבי היינו גנותו שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע.
מפני מה תקנו - שיהא אדם אומר תפלתו בלחש כדאשכחנא בחנה וקולה לא ישמע (שמואל א א).
שלא לבייש את עוברי עבירה - המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם.
צערו - צרות שעברו עליו דהיינו צרות שעברו על ישראל צרת לבן הארמי צרת מצרים.
שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה - לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפני עצמו שלא יבינו שהיא חטאת ומתבייש".
וקשה, הניחא צרת לבן הארמי וצרת מצרים – צער הם, אבל כיצד תירצו: "ארמי אובד אבי היינו גנותו שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע" – כלשון רש"י? וכך גם מכריזים בקול רם בהגדה: "בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו"!
(ואין לתרץ דעבודת כוכבים שאני כמסקנת סוגייתנו: "ניכסיף וניזיל, כי היכי דנכפר ליה", שהרי לא בחוטא עסקינן אלא בבני בניו שעמדו על הר סיני).
אלא שכל זה בכלל צער נקרא. שכמו שמכריזים בקול רם על צער המרור, לחם העוני וטיט החרוסת, שהפכו משעבוד לגאולה; כך מכריזים על תחילתו בגנות של עבודה זרה שנתהפכה לעבודתו יתברך. כי עבודתו מאהבה הופכת עוונות לזכויות.
