גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שסה מדור "עלי הדף"
מסכת סוטה
דף ל ע"ב

כיצד אמרו בני ישראל שירה על הים?

תנו רבנן, בו ביום דרש רבי עקיבא, בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה, כגדול המקרא את הלל, והן עונין אחריו ראשי פרקים, משה אמר 'אשירה לה'', והן אומרים 'אשירה לה'', משה אמר 'כי גאה גאה' והן אומרים 'אשירה לה''. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, כקטן המקרא את הלל, והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר, משה אמר 'אשירה לה'', והן אומרים 'אשירה לה'', משה אמר 'כי גאה גאה', והן אומרים 'כי גאה גאה'. רבי נחמיה אומר, כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו (ל, ב).

העולה ממחלוקת זו, שלדעת רבי עקיבא רק משה רבינו אמר את כל השירה, ובני ישראל חזרו רק על הפזמון: "אשירה לה'". לדעת רבי אליעזר כל העם אמרו את השירה, ומשה היה מקריא לפניהם, והם ענו אחריו, ולדעת רבי נחמיה, משה פתח בשירה וכולם הצטרפו עמו ושרו אתו יחד. ובגמרא ביארו את המקור לדעתו של כל אחד ואחד. וכתב ה'עיון יעקב': "ועיקר פלוגתא של הני תנאי יש לומר דפליגי אי שומע כעונה או לא", שלדעת ר"ע ששירתם היתה "כגדול המקרא את הלל והן עוניו אחריו ראשי פרקים", הרי יצאו ידי חובתם משמיעת משה רבינו מדין 'שומע כעונה', ואילו לדעתם של רבי אליעזר ורבי נחמיה שאמרו בעצמם, אם באופן של "כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר", ואם באופן של "כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו", לא יצאו ידי חובתן בשמיעתן ממשה רבינו, כי כל אחד אמר בעצמו את השירה.

ובספר 'תורת הקנאות' תמה על דבריו, דהנה דין שומע כעונה מצינו בש"ס שהוא דבר מוחלט ומוסכם, ונלמד מפסוק, כדאיתא במס' סוכה (לח, ב): "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, מנין לשומע כעונה, דכתיב (מ"ב כב, טז) 'את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה', וכי יאשיהו קראן, והלא שפן קראן דכתיב (שם, י) 'ויקראהו שפן לפני המלך', אלא מכאן לשומע כעונה", ולא מצינו תנא שחולק בזה. וכתב: "ואולי יש לומר, ד'שומע כעונה' לא שייך רק מה שמחויב בקריאתו כקריאת שמע ותפילה וכדו', וכן מה שקרא שפן התורה לפני יאשיהו, גם יאשיה מצוה על תלמוד כל התורה... אבל במה שנתנו עיניהם לומר שירה כשעלו מן הים, שהיה קודם מתן תורה ולא נצטוו על זה אלא מדעת עצמם, בזה יש לומר דאין שומע כעונה", והסיק: "ואולי גם ב'עיון יעקב' כוונתו לזה".

מאידך המהרש"א העלה בזה, שאכן לכו"ע היו יכולים לצאת מדין שומע כעונה, וכלשונו: "אף על גב שהיו יוצאין בראשי פרקים, דהא אין לנו גדול ממשה, ובגדול המקרא אותן יוצאין ידי חובתם בשמיעה, יש לומר, משום פרסומי מילתא לא היו רוצין לצאת בשמיעה ממשה, והיו עונין כולם כקטן המקרא".

ובדעת רבי עקיבא שאכן סמכו בני ישראל על שומע כעונה, יש לומר על פי דברי הגמרא במס' ברכות (נג, א): "היו יושבין בביהמ"ד [במוצ"ש] והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים, כל אחד ואחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים, אחד מברך לכולן, משום שנאמר (משלי יד, כח) 'ברב עם הדרת מלך", וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' רחצ סי"ד), וכן פסק ב'מגן אברהם' (סי' ריג סק"ז) לאור הלכה זו: "עשרה שעושין מצוה אחת מצוה שאחד יברך לכולם", וכן מביא ה'כסף משנה' (הל' ברכות פ"א הל"ח) בשם הגהות הרמ"ך: "נראים דבריו מההיא דפרגיות (ברכות לט, א) שנתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך, ומההיא דכותבות (שם לז, א) שנתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך, ומההיא דאמרינן 'אחד מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך', נמצא, דלכל דבר שיש בו רוב עם טפי עדיף כשמברך אחד בעבור כולם". ולפ"ז יתכן שזו דעת רבי עקיבא בענין השירה שאמרו בני ישראל על הים, כי אם יש בכך משום "ברוב עם הדרת מלך", שפיר יש בכך משום פרסומי מילתא, דלכאורה ענין אחד להם.

אופן נוסף במחלוקת זו יש לומר על פי דברי ה'אבודרהם' בביאור ענין מודים דרבנן שאומרים הציבור בחזרת הש"צ, וזו לשונו: "וכשיגיע שליח ציבור למודים וכורע, כל העם שוחין ואומרין הודאה קטנה המתחלת כמו כן במודים, שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו אדוני אתה על ידי שליח, אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים, ואם יקבל על ידי שליח אינה קבלה גמורה, שיוכל להכחיש ולומר לא שלחתיו, אבל בשאר התפלה שהיא בקשה יכול לתבוע צרכיו על ידי שליח, שכל אדם חפץ בטובתו ולא יכחיש ויאמר לא שלחתיו, וזה שאמר דוד (ראה תהלים קמ, ז) 'אמרתי לה' ה' אתה', אני בעצמי אמרתי לו ולא על ידי שליח".

ובזה יבואר הנידון שיש במצות קריאת שמע - אם יכולים לצאת ידי חובה על ידי שומע כעונה (ראה 'תורת המצוה' פ"ו אות סט), דהנה ב'פרי חדש' (או"ח סי' סב סק"א) מביא בשם מהר"ם אלשקאר שבקר"ש אין דין של שומע כעונה (מקורו מדברי הירושלמי ברכות פ"ג ה"ג), והפר"ח חולק עליו, דמאי שנא קר"ש משאר מצוות שבדיבור, וכן איתא בספר 'אגרא דפרקא' (סי' רעז): "ברעיא מהימנא פרשת משפטים דף קט"ו ע"ב דבר חדש, דהש"צ אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם בקרי"ש, ולכאורה תלמודא דידן לא סבירא ליה הכי, דכלל גמור הוא כל המחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתם, וצ"ע כעת". ולפי דברי האבודרהם יובן היטב, "שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו אדוני אתה על ידי שליח, אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים", ולכן לא שייך שומע כעונה בקרי"ש שהוא קבלת עול מלכות שמים.

כיוצא בזה יתכן לומר לגבי שירת הים, שענינה הודאה וקבלת עול מלכות שמים, וכמ"ש (שמות טו, א-ב): "אשירה לה' כי גאה גאה וכו' זה קלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו", ועל כן שפיר יתכן שמוטלת חובה זו על כל אחד ביחידות, ולא יסמוך בזה על ידי שמיעה מפי אחרים, וכדברי האבודרהם.