שומע כעונה בקריאת שמע
הרב דב קדרון
סוטה ל ע"ב
בגמרא מובאת מחלוקת תנאים: איך שרו בני ישראל את שירת הים. לפי דעה אחת משה רבנו שר את עיקר השירה, והפזמון שבני ישראל ענו אחריו היה רק הפסוק הראשון, לפי דעה אחרת בני ישראל חזרו אחרי משה רבנו על כל השירה, ואילו לפי דעה אחרת שרתה רוח הקודש על כולם, וכולם כאחד שרו את כל השירה כמו שקוראים את שמע בבית הכנסת.
מכאן ומעוד מקורות מוכיח הגר"א (שנות אליהו ברכות פ"ג) שאף על פי שבכל הברכות יכול אדם אחד לברך ולהוציא את השומעים ידי חובה, אין הדבר כן בקריאת שמע, אלא צריך כל אחד ואחד לקרוא בפני עצמו. כדעת הגר"א היא דעת הרשב"א (מובא במג"א סימן ס"א ס"ק ט"ז ובפר"ח סימן ס"ב ובמג"א סימן נ"ט ס"ד), והאחרונים חולקים עליו.
אצל היהודים בני תימן נוהגים עד היום שהש"ץ מוציא את הציבור בברכות קריאת שמע, והציבור שותק ושומע, אבל את קריאת שמע עצמה קוראים הכל ביחד בקול רם בניגון וטעמים.
ייתכן שסברת הרשב"א והגר"א היא שאף על פי שבדרך כלל הדין הוא ש"שומע כעונה" ואת כל הברכות יכול אדם לשמוע מאחר ולצאת ידי חובה, כלל זה נכון לגבי אמירת ברכה, אבל קריאת שמע, שעיקרה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, אינה אמירה רגילה, אלא אמירה שמחייבת כוונה, ומכיוון שבכוונה אין אפשרות לצאת מאדם אחר – גם בקריאה אין אפשרות לצאת מאחר.
