מה לגלות ומה להצניע / רפי זברגר

סוטה לב ע''ב
 

הקדמה 

המשנה בראש הפרק (משנה אחת המאגדת את כל משניות הפרק) דנה בנושאים בהם יש לדבר בלשון הקודש לעומת נושאים אחרים שבהם אין חובה לדבר בלשון הקודש אלא בלשון המובנת לאנשים השותפים למצווה.
בין המצוות בהם אין חובה לדבר בלשון הקודש הוזכרה מצוות וידוי מעשרות. וידוי זה נאמר בכל קיום מצוות ביעור מעשרות המתבצע בשנה הרביעית והשביעית לשמיטה. שנים אלו הם לאחר נתינת כל התרומות והמעשרות במשך שלש שנים. שכן, תרומה גדולה הניתנת לכהן, מעשר ראשון הניתן ללוי, ותרומת מעשר הניתן לכהן על ידי הלוי ניתנים בכל אחת מששת השנים של השמיטה (בשנת השמיטה אין חובת נתינת תרומות ומעשרות).
מעשר שני ניתן בשנה הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית, ומעשר עני ניתן בשנה השלישית והשישית. לאור פירוט זה ניתן לראות שבכל שלש שנים מסיימים לתת את כל התרומות והמעשרות, ובשנה שלאחר מכן (רביעית ושביעית) מוציאים את כל המעשרות מהבית ואומרים את הווידוי המתחיל במילים: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה ...". במאמר זה נעסוק בגמרא המביאה את מקור הדין (לומר וידוי בכל לשון מובנת) ובדברי אגדה שלאחר מכן. 
 

הנושא

וידוי מעשר. מנלן? דכתיב (דברים כ''ו, י''ג): וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: , ויליף אמירה מסוטה, בכל לשון שהוא אומר.
הגמרא עושה גזירה שווה בין וידוי מעשרות לסוטה, בשניהם נאמרה המילה ''אמירה''. וכמו שבסוטה ניתן לומר בכל לשון (הגמרא לעיל הביאה מקור לדין בסוטה), כך גם ניתן לומר וידוי מעשרות בכל לשון מובנת.
אמר ליה רב זביד לאביי: ולילף אמירה מלוויים, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש!
מקשה רב זביד לאביי (אולי הוא אמר את ההסבר הקודם, למרות שלא הוזכר שמו): הרי גם בברכות והקללות אשר נאמרו למרגלות הר גריזים והר עיבל בכניסת בני ישראל לארץ נאמרה גם ''אמירה''. ושם הרי נאמרו הברכות והקללות בלשון הקודש, כמצוין במשנתנו (אחד המצוות המנויות במשנה אותם יש לאמר בלשון הקודש) ומדוע שלא נגזור גזירה שווה בין וידוי מעשר לאמירת הלווים בברכות ובקללות, ונחייב גם לומר וידוי מעשר בלשון הקודש!
דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא, ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה.
עונה הגמרא כי אנו שואפים לעשות ''גזירה שווה מדויקת'' עד כמה שניתן. בווידוי מעשרות ובסוטה כתובה המילה ''אמירה'' ללא תוספת, לעומת אמירת הלוויים בברכות ובקללות שם נאמר ''וענית ואמרת'', ולכן משווים ווידוי מעשרות לסוטה ולא משווים ווידוי מעשרות לאמירת הלוויים בברכות ובקללות.
בעקבות תשובת אביי אשר התייחסה למילה ''וענית'' במצוות אמירת לוויים, לומדים הנהגות מעשיות. הגמרא קובעת כי תוספת ''וענית'' למילה ''אמירה'' מלמדת אותנו כי הדברים הללו נאמרו בקול, ומכאן לדברי אגדה הבאים:
תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: אדם אומר שבחו בקול נמוך, וגנותו - בקול רם; שבחו בקול נמוך - מן וידוי המעשר, גנותו בקול רם - ממקרא ביכורים.
המקיים מצוות ווידוי מעשרות משבח את עצמו ואומר לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי ולכן אומרת הגמרא כי היא נאמרת בקול נמוך (רק אמירה ללא ''וענית''). לעומת זאת, באמירה של מצוות ביכורים נאמר ''ארמי עובד אבי'', המספר על אחד מאבותינו (לבן, אבא של רחל ולאה) שהיה רשע, ולכן היא נאמרת בקול רם (וענית ואמרת). מכאן מסיק רבי שמעון בן יוחאי כי דברי שבח יש לומר בקול נמוך, אך דברי גנות בקול רם.
וגנותו בקול רם? והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תקנו תפלה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה!
הגמרא תמהה מאוד על דברי רבי שמעון בן יוחאי. הכיצד הוא אומר כי יש לומר דברי גנות בקול רם, והרי אנו מכירים שיש להסתיר דברי גנות, כמו ההלכה כי יש להתפלל תפילת שמונה עשרה בלחש, כפי שעשתה חנה, וכל זאת כדי לא לפרסם את ווידויו של המתפלל על מעשיו הלא טובים בקול רם.
עיקרון של הסתרת הגנות נלמד מדין מעניין בהלכות בית המקדש. שכן, מקום שחיטת החטאת והעולה היה זהה (בצפון העזרה), וזאת כדי שלא לבייש את מביאי קרבן חטאת על חטאם, וכך אף אחד לא ידע מי חטא ומביא קרבן חטאת לכפרתו, ומי מביא קרבן עולה שאינו בא על החטא.
לא תימא גנותו אלא אימא צערו,
מתקנת הגמרא את הברייתא וקובעת כי רבי שמעון אמר שיש לומר בקול רם דברים המצערים, ולא דברי גנות.
כדתניא: וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא (ויקרא י''ג, מ''ה): - צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים,
הברייתא לומדת דין זה מהכרזת הצרוע על עצמו ''טמא טמא'' בקול רם. ישנם שני טעמים לאמירה זו של הצרוע: הטעם הראשון מוזכר כאן: כדי שאנשים יתפללו בעדו ויבקשו עליו רחמים, וכן: שאנשים יפרשו מהצרוע ולא ייטמאו ממנו.
וכל מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים.
ומכאן קובעת הברייתא (או אולי הגמרא מסיקה זאת מדברי הברייתא) כי בכל מקרה של צער לאדם, מומלץ להודיע צערו לרבים, כדי שחבריו ומוקיריו יתפללו בעדו ויבקשו רחמים להסיר את גורם הצער. 
 

מהו המסר

 למדנו היום שלש הנהגות:
1. אין להרבות בדברי שבח על עצמו, ואם כן, יש לאומרם בקול נמוך ללא ''הרבה צרמוניות''.
2. דברי גנות על עצמו יש לומר בשקט, ולא להחצינם ולגלותם ברבים. כמו כן רצוי לעשות כל מאמץ על מנת להסתיר גנותם של אנשים אחרים.
3. אין להסתיר דברים המצערים אדם (מחלה קשה וכדו'), אלא רצוי לגלותם לחברים הקרובים על מנת שיתפללו בעדו, שהקדוש ברוך הוא יביא מזור ומענה לצרתו.

 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]