טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
מאי מיעט? מיעט דבית השחי ודכוליה גופיה. והלכתא: מגלח כדלעת – דלעת הבקבוק
"דתניא: והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו כלל, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט, ואת כל שערו יגלח חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה פרט מפורש מקום כינוס שער ונראה, אף כל מקום כינוס שער ונראה; מה רבי? רבי שיער הרגלים, מאי מיעט? מיעט דבית השחי ודכוליה גופיה; והלכתא: מגלח כדלעת וכו'" (סוטה, טז ע"א).
פירוש: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו" (ויקרא יד, ט) — הרי זה כלל, "את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו" (ויקרא יד, ט) — הרי זה פרט, "ואת כל שערו יגלח" (ויקרא יד, ט) — חזר וכלל! ובדרך מדרש ההלכה כלל ופרט וכלל — אי [אין] אתה דן אלא כעין הפרט: מה פרט מפורש דבר שהוא מקום כינוס שער, ונראה (גלוי) — אף כל מקום כינוס שער ונראה. מה רבי [ריבה] בכך הכלל — רבי [ריבה] את שער הרגלים (שיער הערוה). מאי [מה] מיעט הפרט — מיעט שיער של בית השחי שאינו נראה, ודכוליה גופיה [ושל כל גופו] שאינו מכונס. ובכל זאת הלכתא [ההלכה] היא: מגלח כדלעת, כלומר, את כל גופו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: דלעת הבקבוק שם באנגלית: Bottle Gourd שם מדעי: (Lagenaria vulgaris (L. siceraria
שם נרדף במקורות: דלעת יוונית, קרא
נושא מרכזי: לזיהוי הדלעת
לריכוז המאמרים שנכתבו על דלעת הבקבוק הקש/י כאן.
פעמים רבות מופיעים שמות שונים של דלועים בספרות חז"ל ורבים עסקו בשאלת זיהוים. במסכת כלאים (פ"א מ"ב) נמנו כמה מיני דלעת: "... וחרדל מצרי ודלעת המצרי והרמוצה ופול מצרי והחרוב אינם כלאים זה בזה" במשנה ה' מובא מין נוסף: "הצנון והנפוץ החרדל והלפסן ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה". כבר בגמרא מתגלה חוסר הסכמה לגבי הזהוי: "ובדלעת הרמוצה. מאי דלעת הרמוצה? אמר שמואל: קרא קרקוזאי. רב אשי אמר: דלעת הטמונה ברמץ. איתיביה רבינא לרב אשי, רבי נחמיה אומר: דלעת ארמית היא דלעת המצרית, כלאים עם היונית, כלאים עם הרמוצה? תיובתא" (נדרים, נא ע"א). מפרש רש"י: "הרמוצה קרא קרקוזאי - דלועין של אותו מקום שאינן מתבשלין לעולם יפה. הטמונה ברמץ - עפר של גחלים דלאו תבשיל הוא. כלאים עם דלעת הרמוצה - אלמא דהרמוצה לאו טמונה ברמץ אלא שם מקום הוא ומין זרעים הוא".
לפני שנפנה לזהות את הדלעת במקורות חשוב להדגיש שאין היא הדלעת המצויה היום בשווקים. המינים הנקראים בימינו דלעת הם מינים שמוצאם ביבשת אמריקה. כ – 50 שנה לאחר גילוי אמריקה כבר הייתה דלעת השדה נפוצה באירופה וממנה הופצה לשאר חלקי העולם. במהלך השנים פותחו מהמינים השונים זנים ותתי זנים רבים. מהסוג דלעת (Cucurbita) מגדלים בעיקר שני מינים: דלעת גדולה (Cucurbita Maxima) (תמונה 1) בעלת פרי בגוון כחול בדרך כלל שמוצאה באמריקה הדרומית ודלעת השדה (Cucurbita pepo) (תמונה 2) בעלת פרי כתום שמוצאה במקסיקו. קיים מין נוסף שזניו השונים נכללים בסוג דלעת והוא דלעת הגינה או דלורית (Cucurbita moshata) שמוצאו בצפון אמריקה.
לדעת רוב החוקרים הדלעת בספרות חז"ל היא מין הנקרא דלעת הבקבוק או קרא מצוי (תמונות 3-4) שמוצאו באיזורים הטרופיים של אפריקה ומהם התפשט לאסיה ולאזור הים התיכון. מין זה נחשב לאחד המינים הראשונים שבויתו על ידי האדם. כנראה שסתם דלעת במשנה ובגמרא היא דלעת הבקבוק או דלעת יוונית (קרא מצוי). דלעת זו שימשה למאכל, לתרופות וגם ליצירת כלים כמו למשל כלי קיבול וכלי נגינה. בימינו, עם ירידת השימוש בכלי דלעת, החליפו המינים הנקראים בלשוננו דלעת את הקרא המצוי כירק עד שכמעט נעלם כגידול חקלאי.
ממקורות שונים בספרות חז"ל ניתן לבנות פרופיל מאפיינים שיאפשר לנסות לזהות את הדלעת. למשל, מהמשנה בערלה (פ"ג מ"ז-ח') העוסקת בביטול ערלה וכלאי הכרם בתערובת משתמע שהדלעת הייתה גידול חשוב ולכן איננה מתבטלת אפילו באלף: "... וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ורבי עקיבא אומר שבעה ... וחביות סתומות וחולפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת יונית וכו'". ייחודה של הדלעת היה כנראה בגודלה שהרי כאשר היא נחתכת היא מתבטלת ככל תערובת: "... נחתכו הדלועים, נתפרסו הככרות יעלו באחד ומאתיים" (שם מ"ח). על גודלה של הדלעת נוכל לעמוד גם מדברי המשנה המובאת במסכת שבת (פכ"ד מ"ד): "מחתכין את הדילועין לפני הבהמה". על מנת שבעלי החיים יהיו מסוגלים לאכול את הדלעת היה צורך לחתוך אותה לחתיכות קטנות יותר. ממהלך הסוגיה (שבת, קנה ע"א) ובחולין (יד ע"א) ניתן להסיק שהדלעת היתה מיועדת בעיקר למאכל אדם ושניתן היה לאוכלה גם חיה שהרי אם יש צורך בבישול היא איננה עומדת למאכל אדם. מפרש רש"י: "את הדלועין – התלושין, ולא אמרינן מוקצין הן לבהמה, דמאכל אדם הן". לשיטת רב יהודה הדלעת היתה קשה ומטרת החיתוך היתה לאפשר את אכילתה. אחד משמותיה של דלעת הבקבוק באנגלית הוא Hard-shelled Gourd כלומר "דלעת קשת קליפה".
מהמקורות שהובאו עד עתה משתמע שפרי הדלעת הוא פרי גדול מאד ודבר זה עולה גם מתוך הביטוי "מגלח כדלעת" המובא בסוגייתנו. הדלעת החלקה בכל שטח פניה מסמלת גילוח בכל הגוף. ייתכן גם שההשוואה דווקא לדלעת, ולא לפירות חלקים אחרים, נובעת מכך שגודלה וצורתה מזכירים ראש בן אדם. על רקע זה ניתן להבין את דברי הגמרא בחולין (לב ע"א): "נשחטה בהמה אחרת עמה, לרבי נתן פרה פסולה, בהמה כשרה, לרבנן פרה כשרה, בהמה פסולה. פשיטא? נשחטה בהמה אחרת לרבי נתן איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא: ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה וחבירתה, והיכי דמי? כגון ששחט שתי פרות בהדי הדדי, אבל בהמה דחולין אימא לא, קא משמע לן. חתך דלעת עמה דברי הכל פסולה, נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשרה"(1).
הגמרא בחרה להדגים את העיקרון בפעולת חיתוך הדומה ביותר לשחיטת פרה ולחדש שלמרות הזהות בפעולה עצמה אין היא פוסלת. ההתייחסות היא דווקא לפרי ולא לחפץ דומם שאין בו שום דמיון לפעולת שחיטה. בחיתוך פרי אמנם אין נטילת נשימה כמו בשחיטת בעל חיים אך יש מרכיב של פגיעה ביצור חי (אורגניזם). בתלישה של פרי מעץ הוא מנותק ממקור חייו ובדומה לכך גם בעת חיתוך חלק מפרי. ייחודה של הדלעת מבין הפירות האחרים הוא בגודלה הרב ולכן המציאות של שחיטה תוך כדי חיתוך דלעת עשויה להיות אפשרית. גודל הדלעת עשוי להגיע לגובה צוואר הבהמה שהרי השחיטה מתבצעת כאשר הבהמה מוטלת על הקרקע כפי שאנו מוצאים למשל בדברי רב פפא: "עומדת להטיל איכא בינייהו" (חולין, לב ע"א). מפרש רש"י: "עומדת - כאן ומחוסרת הטלה לארץ". כאשר הדלעת מונחת בסמוך לצוואר הבהמה ניתן, ללא קושי, לשחוט את הפרה האדומה ותוך כדי כך גם לחתוך שלא במתכוון גם את הדלעת. לחלק מזני הדלעת יש צורה אופיינית העשוייה להזכיר צוואר בהמה וראש ואולי גם בכך החיתוך דומה לשחיטה (ראו בתמונות). אולי בגלל גודלה ודימיונה לראש אדם אמר עליה רבי ירמיה: "הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה" (חולין, קכח ע"א).
גודלה של הדלעת בא לידי ביטוי בספרות חז"ל לא רק ביחס לפרי אלא גם ביחס לחלקיה הוגטטיבים (גבעול ועלים). במשנה במסכת סוכה אנו לומדים שהדלעת היא מין מטפס בעל עלווה ענפה, בדומה לגפן, שיש בכוחה לסכך סוכה: "הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבה פסולה וכו'" (פ"א מ"ד). במשנה במסכת כלאים (פ"ב מי"א) נאמר: "תבואה נוטה על גבי תבואה, וירק על גבי ירק, תבואה על גבי ירק, ירק על גבי תבואה, הכל מותר חוץ מדלעת יונית. רבי מאיר אומר: אף הקשות ופול המצרי, ורואה אני את דבריהן מדברי". מפרש הרמב"ם: "דלעת יונית יש לה עלים גדולים ומתפשטת הרבה ומסתבכת, ואם נטתה על תבואה או ירק מתפשטת עליה ומסתבכת עמה ונראית כלאים. ואין הלכה כר' מאיר". מאותה סיבה נובעת ההלכה בכלאים (פ"ג מ"ה): "נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת ובלבד שתהא זו נטה לצד זה וזו נוטה לצד זה. ונוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן, שכל מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין". מפרש הרמב"ם: "קשות ודלעת מפני שיש להן התפשטות והסתבכות כמו שביארנו, ואין תלם אחד מועיל להם, ואף על פי כן מותר לו לזרעם במקום אחד ובתנאי שיבדיל את העלים כמו שביארנו".
המקורות שהובאו לעיל מציינים את העובדה שגבעולי ועלי הדלעת גדולים מאד אך לא סיפקו קנה מידה להערכת הגודל. את התמונה משלימה המשנה במסכת כלאים (פ"ג מ"ז): "דלעת בירק כירק, ובתבואה נותנין לה בית רובע. היתה שדהו זרועה תבואה ובקש ליטע לתוכה שורה של דלועין נותנין לה לעבודתה ששה טפחים, ואם הגדילה יעקר מלפניה. רבי יוסי אומר: נותנין לה עבודתה ארבע אמות. אמרו לו: התחמיר זו מן הגפן? אמר להן: מצינו שזו חמורה מן הגפן, שלגפן יחידית נותנין לה עבודתה ששה טפחים, ולדלעת יחידית נותנין לה בית רובע. רבי מאיר אומר משום רבי ישמעאל: כל שלשה דלועין לבית סאה לא יביא זרע לתוך בית סאה. רבי יוסי בן החוטף אפרתי אמר משום רבי ישמעאל: כל שלשה דלועים לבית כור, לא יביא זרע לתוך בית כור". מפרש הריבמ"ץ:
"רבי יוסי אומר נותנין לעבודת השורה ד' אמות, אמרו לו התחמיר שורת דלעת משורת גפנים, דתנן: הנוטע שורה של ה' גפנים בית הלל אומר אינו כרם ליתן לו עבודת הכרם ד' אמות אלא ו' טפחים, והכא בשורה של דילועין אתה מחמיר כל כך? אמר להן אף לדבריהן מצינו וכו'. גרסי' א"ר יוסי בר' בון בוא וראה בין תחילת ר' ישמעאל לסופו, שתחילתו בבית סאה וסופו בבית כור. ומשנתינו היא דלעת סתם, ונשאלו מה כל הדילועין בכלל, או דלעת יוונית בלבד, והשיבו כל מקום שעשית קישות ופול מצרי כדלעת יווני, במ' ר' לעניין סיכוך, את עושה דלעת מצרית כדלעת יוונית, ואסורה נמי בסיכוך אליבא דר', כדאמ' ר' מנא כל מקום שהיה ר' שונה קישות ופול מצרי וכו', כן שלא עשית קישות ופול מצרי כדלעת יוונית, אין את עושה דלעת מצרית כדלעת יוונית, נמצאת משנתינו בדלעת יוונית".
במשנה באהלות (פ"ח מ"א) נאמר: "יש מביאין את הטומאה וחוצצין מביאין את הטומאה ולא חוצצין חוצצים ולא מביאים לא מביאין ולא חוצצין אלו מביאים וחוצצים ... האירוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יונית ואוכלים טהורים וכו'". מפרש רע"ב: "האירוס והקיסום ודלעת יונית וירקת חמורים - כל אלו מיני ירקות שעלים שלהן רחבים".
במאמרו "הרחקה בין תירס לדלעת" (אמונת עיתך 24) מסתייג הרב א. אחיטוב מהקביעה החד משמעית שהשם דלעת יונית בלשון חז"ל איננו כולל את הדלועים מאמריקה. לדעתו המאפיינים של הדלעת היוונית (הנ"ל) קיימים גם בדלועים ה"אמריקאיים". העובדה שלא נמצאו שרידים שלהם בארץ איננה ראיה שהרי גם ההוכחות לנוכחות הדלעת היוונית באמריקה נמצאו רק לאחרונה. לענ"ד השימוש שנעשה בקרויה ככלי קיבול כמתואר בספרות חז"ל (ראו במאמר "האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה" (שבת קכה ע"א)) מצביע בהכרח על דלעת הבקבוק כקרויה ולא על מינים אחרים. לעומת זאת השימוש בדלעת להכנת מחק כמתואר בבבא בתרא (פט ע"ב): "ת"ר: אין עושין המחק של דלעת מפני שהוא קל, ולא של מתכת מפני שהוא מכביד, אבל עושהו של זית ושל אגוז, של שקמה ושל אשברוע" אפשרית גם בדלעות אחרות.
לסכום, אם נקבל את ההנחה שקרויה = קרא = דלעת הרי שדלעת יוונית היא דלעת הבקבוק. מסקנה זאת עולה בעיקר מדברי הירושלמי (וילנא, ערלה, פ"ג הל' ה'): "רבי קריספא בשם רבי יוחנן כל אילין קירייא וקורותא דאנן אכלין דלעת יונית אינון". מפרש "פני משה":
"כל אילין קרייא וכו'. גרסינן להא בפ"ז דנדרים בהלכה א' לענין הנודר מן הירק דפליגי התם במתני' אם מותר בדלועים או לא וקאמר התם בגמרא דלא פליגי אלא בדלעת מצרית אבל בדלעת יונית כ"ע מודים שהוא כירק, ועלה קאמר שם ר' קריספא בשם ר' יוחנן דכל הני קרי וכרובייתא דאנן אכלין להון בכלל דלעת יונית אינון, ולדברי הכל הנודר מן הירק אסור בהן ואיידי דאיירי במתניתין בדלעת יונית מייתי לה הכא".
זיהוי ייחודי ל"דלעת" אנו מוצאים בערוך (ערך "דלע") שפירש: "בפ"ק דכלאים דלעת יונית עם המצרית פי' קיקיון". פירוש זה תמוה ומעיר על כך בעל "מוסף הערוך": "א"ב מה לקיקיון את הדלעת". ייתכן ופירוש הערוך נובע מתרגום השבעים שתרגם את השם קיקיון (יונה, פ"ד ו') Κολοκυνθη = דלעת. את פירוש זה אנו מוצאים גם ב"אבן עזרא": "וימן, קיקיון - חכמי ספרד אומרים דלעת או קרה, ואין צורך לדעת מהו".
לפני ח.י קאהוט ב"ערוך השלם" עמדה גירסה שונה במעט שבה נכתב: "פי' קיקיון מר מארץ יון". לאחר שציטט את החולקים על זיהוי הדלעת כקיקיון יצא קאהוט להגנת הערוך: "ולפע"ד רבינו לא נופל מהם וגם הוא ידע כי ענין מלה המורגלת הזאת הוא קרא (בלשון ערבי Kurbiss) וכן היה מפרש בעצמו בערך דל ב' ע"ש. אבל מה שמפרשו כאן ע"י קיקיון בלי כל ספק קבלה היתה בידו כך. וראב"ע ליונ' ד ו' הזכיר בפירוש קיקיון וז"ל חכמי ספרד אומרים דלעת או קרה עכ"ל וכן העתיקו ע' זקנים קיקיון ... ועל פי עדים ברורים אלה נתקיים פירוש רבינו וכו'". קאהוט ציין מפרשים נוספים שנקטו במסורת זו כולל הקוראן.
(1) פירוש: נשחטה בהמה אחרת עמה בלא מתכוון, לדעת ר' נתן המכשיר שחיטת חולין בלא כוונה הפרה האדומה פסולה, משום שנעשתה מלאכה אחרת יחד עם שחיטתה, והבהמה האחרת כשרה. ואילו לדעת רבנן [חכמים], הסבורים ששחיטה ללא כוונה אינה קרויה שחיטה — הפרה כשרה, מפני שלא נעשתה מלאכה אחרת עם שחיטתה, והבהמה האחרת פסולה, מפני שנשחטה בלא כוונה. ותמהים: הרי כל זה פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: נשחטה בהמה אחרת לר' נתן איצטריכא ליה [הוצרכה לו], לומר שהיא פסולה. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: "ושחט אותה" (במדבר יט, ג) אמר רחמנא [אמרה התורה], והמלה "אותה" באה להדגיש: אותה דווקא, ולא אותה וחבירתה, והיכי דמי [וכיצד הוא] האיסור? כגון ששחט שתי פרות אדומות בהדי הדדי [יחדיו], אבל אם שחט עמה בהמה של חולין — אימא [אמור] שלא, שאין זה בכלל "ולא אותה וחבירתה", על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב פפא שגם זה בכלל. והוסיף רבא: אם חתך דלעת עמה, עם שחיטת הפרה האדומה — דברי הכל פסולה, שהרי עשה עמה מלאכה אחרת במתכוון. ואם נחתכה דלעת עמה בלא מתכוון — דברי הכל כשרה, שאין זו מלאכה הפוסלת, וגם אין בזה משום "אותה" ולא אותה וחבירתה.
לעיון נוסף:
מ. כסלו, 'לזיהוי הקישואים, הדלועים, האבטיחים והמלפפונות'. בספר "מנחת ספיר" בעריכת ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר, עמ' 447-496.
ה. פריס, 'דלועיי המאכל של חז"ל: זיהוים הטקסונומי', JSIJ 20 (2021)
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
