הכרת ערך עצמי תתוך ענווה / רפי זברגר

סוטה מ ע''א
 

הקדמה 

בשלהי הדף הקודם ובתחילת הדף שלנו עוסקת הגמרא האם נכון לומר פסוקים תוך כדי ברכת כוהנים. בתחילה מביאה הגמרא דעה הדוגלת באמירת פסוקים ייחודיים בימי חול, ופסוקים אחרים במוסף שבת, מנחת תענית ובתפילת נעילה של יום כיפור. לאחר מכן מובאים שלש דעות נוספות: אחת שוללת אמירת פסוקים בגבולין (רבי חייא בר אבא), השנייה שוללת אמירת הפסוקים אף במקדש (רב חנינא בר פפא) והשלישית חוזרת לדעה הראשונה הרואה בעין חיובית אמירת הפסוקים גם בגבולין (רבי אחא בר חנינא). מסיימת הגמרא את הדיון במעשה רב הבא:
אמר רבי אבהו: מריש הוה אמינא להו, כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דלא אמר להו, אנא נמי לא אמינא להו.
רבי אבהו נהג לומר פסוקים אלו, אך לאחר שראה את רבי אבא מעכו, רב שהוא מאוד מאוד העריך, שאינו אומר את הפסוקים, הפסיק גם הוא מלומר אותם.
אנו חווים באמירה זו של רבי אבהו צניעות וענווה גדולה, שלמרות מנהגו לומר את הפסוקים, הוא לומד הלכה למעשה ממנהגו של רבי אבא מעכו ומאותו רגע ואילך משנה את מנהגו.
תחושות אלו של ענווה גדולה ''הרשימו'' גם את מחברי הגמרא והמשיכו בתיאורי ענווה של רבי אבהו, ועל כך מאמרנו.
  

הנושא

ואמר רבי אבהו: מריש הוה אמינא עינותנא אנא, כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד, אמינא לאו עינותנא אנא.
רבי אבהו חשב בתחילה שהוא עניו, אך לאחר שראה את ענוותנותו של רבי אבא מעכו הבין שהוא לא כל כך עניו. הוא ראה את רבי אבא מעביר שיעור והמתורגמן שלו (''אמורא'' בלשון הגמרא), שהיה אמור רק לתרגם ולומר את הדברים בקול רם, בעצם שינה והוסיף דברים משלו. למרות זאת, רבי אבהו לא הקפיד עליו ולא אמר לו מאומה.
ומאי עינוותנותיה דרבי אבהו?
שואלת הגמרא, במה באה לידי ביטוי ענוותנותו של רבי אבהו, עליה הוא ''העיד'' בתחילה?
דאמרה לה דביתהו דאמוריה דרבי אבהו לדביתיה דרבי אבהו: הא דידן לא צריך ליה לדידך, והאי דגחין וזקיף עליה, יקרא בעלמא הוא דעביד ליה;
אשת המתורגמן של רבי אבהו, אמרה לאשתו של רבי אבהו, כי בעלה (המתורגמן) בעצם לא צריך לשמוע וללמוד מפי בעלך (רבי אבהו), יש לו יכולות עצמיות משלו, ויכול להעביר שיעור לבדו. העובדה שהוא מתכופף וגוחן לעברו של רבי אבהו לשמוע את דבריו, אינם אלא משום שהוא הכבוד שהוא נותן לו.
אזלא דביתהו ואמרה ליה לרבי אבהו, אמר לה: ומאי נפקא ליך מינה? מיני ומניה יתקלס עילאה.
אשת רבי אבהו כנראה נפגעה מעט מהדברים הללו וסיפרה זאת לבעלה. רבי אבהו לא הגיב בחומרה. לא כעס ולא התרגז על המתורגמן ואשתו, אלא ענה מתוך ענוותנותו תשובה יפה ו"מלמדת מאוד": הקדוש ברוך "מתכבד" גם ממני וגם ממנו, וזהו עיקר הדברים, כל השאר לא מוריד ולא משנה מאומה.
ותו, רבי אבהו אימנו רבנן עליה לממנייה ברישא, כיון דחזיה לרבי אבא דמן עכו דנפישי ליה בעלי חובות, אמר להו: איכא רבה.
עוד ''הוכחה'' יפה לענווה של רבי אבהו: הגיעה השעה וביקשו למנות את רבי אבהו לראש הישיבה. הוא ראה כי לרבי אבא מעכו (מהסיפור הראשון לעיל) היו חובות גדולים אשר כנראה גרמו לו להיות במצב כלכלי קשה. מכיוון שגם רבי אבא מעכו היה ''ראוי להיות ראש ישיבה'', אמר לחכמים וראשי הקהילה שביקשו למנות אותו, כי יש אדום גדול ממנו והוא רבי אבא מעכו וביקש למנות אותו למשרה הרמה, ובכך ישתפר מאוד מצבו הכלכלי (כנראה משכורת של הנושא במשרה לא קטנה). זהו ביטוי גדול ויפה של ענווה והתחשבות בזולת ובמיוחד בחכמים, אפילו על חשבון משרתו הרמה.
רבי אבהו ורבי חייא בן רבי אבא איקלעו לההוא אתרא, רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא, שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דרבי אבהו, חלש דעתיה.
וסיפור אחרון מספרת הגמרא המעיד על ענוותנותו של רבי אבהו. הוא הגיע ביחד עם רבי חייא למקום מסוים. רבי חייא העביר ''שיעור עיון'', ורבי אבהו העביר שיעור באגדה. מספרת הגמרא כי האנשים עזבו את שיעורו של רבי חייא ועברו לשיעורו של רבי אבא, ובכך חלשה דעתו של רבי חייא.
אמר ליה: אמשל לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית, על מי קופצין, לא על זה שמוכר מיני סידקית?
ניסה רבי אבא לנחמו על ידי משל המספר על שניים המוכרים מרכולתם, זה מוכר אבנים טובות והשני מוכר ''סידקית'', כנראה אביזר נצרך ונדרש. המשיך ואמר רבי אבהו, רוב האנשים ככל הנראה יקנו את הסדקית, למרות שאין ספק כי האבנים הטובות שוות לאין ערוך מאותן סדקיות. בכך רצה רבי אבהו לנחמו, ששיעורו של רבי חייא בהלכה הוא כמו ''אבן טובה'' ולמרות זאת הציבור אינו נמשך אליה...
רש''י מוסיף ואומר כי רב אבהו משל את המשל רק כדי ''להפיס דעתו של רבי חייא'', וכנראה שהוא לא באמת חושב כך. כלומר, רבי אבהו חושב כי להעביר שיעור באגדה אולי יותר חשוב ויותר משמעותי לציבור הגדול, ואת שיעורי העיון והפלפול יש להשאיר לתוככי בית המדרש. אך רק אמר זאת כדי לפייס את רבי חייא!
כל יומא הוה מלוה רבי חייא בר אבא לרבי אבהו עד אושפיזיה, משום יקרא דבי קיסר, ההוא יומא אלויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה, ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה.
מסיימת הגמרא את הסיפור, בכך שרבי אבהו ראה שאין דבריו מרגיעים את רבי חייא, הוא ליווה אותו לביתו, למרות שבימים לפני כן רבי חייא הוא זה אשר ליווה את רבי אבהו (כיוון שהיה ''מקורב למלכות'').
למרות השתדלותו הרבה של רבי אבא לנחם את רבי חייא, הדבר לא עלה בידו, ולא נתיישבה דעתו של רבי חייא
 

מהו המסר

• מחשבתו ואמירתו של רבי אבהו כי הוא עניו מלמדים אותנו כי ענווה איננה הנמכה והקטנה של האדם. אדם היודע את מעלותיו, מכיר את תכונותיו יכול לדעת ולחשוב שהוא עניו, ואין זה מוריד כלל וכלל מערכו וענוותנותו.
לא מדובר בפרסום הדבר ברבים, בהחצנה ועיסוק בכך, אלא בהכרה פנימית ואמיתית.
זו אמירה חשובה לכל האנשים "המורידים" את עצמם, חושבים ואומרים כי הם ''אפס ושום דבר'' והכל מתוך ענווה. אם כן אנו לומדים שאפשר להיות עניו, להכיר ולחשוב על כך, ואפילו לומר זאת בפה מלא, ואין זה מפחית ממידת הענווה.
• פירוש רש''י למשלו של רבי אבהו מלמדנו כי לפעמים ניתן לנחם ולהרגיע אנשים כעוסים, גם בדברים שהדובר לא כל כך מאמין בהם, אך ורק כדי לנסות לנחם ולפייס את האדם האחר.  
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]