הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

גיטין יב ע"א

תלמוד בבלי גיטין יב, א:

"כתנאי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות, וחכמים אומרים: הרשות ביד רבו; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: יכול, ומר סבר: אינו יכול! ותיסברא? האי או פרנסני או הוציאני לחירות, או פרנסני או תן לי מעשה ידי בפרנסתי מיבעי ליה! ועוד, מאי שנא בשני בצורת? אלא הכא במאי עסקינן - דאמר לו צא מעשה ידיך למזונותיך, ובשני בצורת לא ספק, רשב"ג סבר: או פרנסני או הוציאני לחירות, כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמין עלי; ורבנן סברי: מאן דמרחם אבני חרי, אעבד נמי רחומי מרחם".

התלמוד הבבלי מעלה סוגיה שלמה שעניינה הוא כיצד לדאוג למזונותיו של העבד. לפי דעת רשב"ג ישנה בעיה בשנות בצורת בפרנסת העבד והיות ובני אדם אחרים לא דואגים לפרנסת אחרים העבד בבעיה לכן על האדון לשחרר אותו. לדעת רבנן אנשים מרחמים גם על עבד ולכן אין חיוב להוציאו לחפשי.

כאשר מדובר על פרנסתו של העבד ועל הדאגה לעבד ישנו מקור מרתק בירושלמי שמעצים את האחריות של האדון כלפי העבד שברשותו (וממילא מחזק את דעת רבנן שאנשים אינם מסתכלים על העבד כסוג ב ולכן מתחמקים מלדאוג לו)

תלמוד ירושלמי כתובות ה, ה:

"ר' יוחנן מן כל מה דהוה אכיל יהיב לעבדיה והוה קרי עלוהי [איוב לא טו] הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד".

רבי יוחנן מכל מה שאכל נתן גם לעבדו באומרו שבאופן עקרוני כל בני אדם שווים ואסור לקפחם.