|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
דלמא כאכילת קישואין ודילועין? – דלעת הבקבוק
|
 |
 |
|
| דלעת גדולה צילם: Badagnani | דלעת השדה צילם: C. Ford |
הדלעת ושמות שונים של דלועים מופיעים פעמים רבות בספרות חז"ל ורבים עסקו בשאלת זיהוים. במסכת כלאים נמנו כמה מיני דלעת: "... וחרדל מצרי ודלעת המצרי והרמוצה ופול מצרי והחרוב אינם כלאים זה בזה" (פ"א מ"ב). במשנה ה' מובא סוג נוסף: "הצנון והנפוץ החרדל והלפסן ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה". כבר בגמרא מתגלה חוסר הסכמה לגבי הזהוי: "ובדלעת הרמוצה. מאי דלעת הרמוצה? אמר שמואל: קרא קרקוזאי. רב אשי אמר: דלעת הטמונה ברמץ. איתיביה רבינא לרב אשי, רבי נחמיה אומר: דלעת ארמית היא דלעת המצרית, כלאים עם היונית, כלאים עם הרמוצה? תיובתא" (נדרים נא ע"א). אם כבר האמוראים והראשונים חלקו לגבי הזיהוי של הדלועים אנו מה נאמר? גם עיון במחקרו של חיים צבי אלבוים(1) המרכז שפע של מקורות העוסקים בזיהוי הדלועים למיניהם לא נותן תשובות חד משמעיות לשאלה שהצגנו.(2)
לדעת רוב החוקרים הדלעת בספרות חז"ל היא מין הנקרא דלעת הבקבוק או קרא מצוי שמוצאו באיזורים הטרופיים של אפריקה ומהם התפשט לאסיה ולאזור הים התיכון. מין זה נחשב לאחד המינים הראשונים שבויתו על ידי האדם. כנראה שסתם דלעת במשנה ובגמרא היא דלעת הבקבוק או דלעת יוונית (קרא מצוי). דלעת זו שימשה למאכל, לתרופות וגם ליצירת כלים כמו למשל כלי קיבול וכלי נגינה. ממקורות שונים בספרות חז"ל ניתן לבנות פרופיל מאפיינים שיאפשר לנסות לזהות את הדלעת. למשל, מהמשנה בערלה (פ"ג מ"ז-ח) העוסקת בביטול ערלה וכלאי הכרם בתערובת משתמע שהדלעת הייתה גידול חשוב ולכן איננה מתבטלת אפילו באלף. "... וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ורבי עקיבא אומר שבעה ... וחביות סתומות וחולפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת יונית וכו'". ייחודה של הדלעת היה כנראה בגודלה שהרי כאשר היא נחתכת היא מתבטלת ככל תערובת: "... נחתכו הדלועים, נתפרסו הככרות יעלו באחד ומאתיים" (שם מ"ח). על גודלה של הדלעת נוכל לעמוד גם מדברי המשנה המובאת בסוגיתנו: "מחתכין את הדילועין לפני הבהמה". על מנת שבעלי החיים יהיו מסוגלים לאכול את הדלעת היה צורך לחתוך אותה לחתיכות קטנות יותר. ממהלך הסוגיה כאן ובחולין (יד ע"א) ניתן להסיק שהדלעת היתה מיועדת בעיקר למאכל אדם ושאפשר היה לאוכלה גם חיה שהרי אם יש צורך בבישול היא איננה עומדת למאכל אדם. מפרש רש"י: "את הדלועין – התלושין, ולא אמרינן מוקצין הן לבהמה, דמאכל אדם הן". לשיטת רב יהודה הדלעת היתה קשה ומטרת החיתוך היתה לאפשר את אכילתה. אחד משמותיה של דלעת הבקבוק באנגלית הוא Hard-shelled Gourd כלומר "דלעת קשת קליפה".
 |
 |
|
| דלעת הבקבוק צילם: Maderibeyza | דלעת הבקבוק צילם: מקור |
בשאלה שבה פתחנו בראש המאמר עסקו ראשונים ואחרונים ונעיין בחלק מדבריהם. השאלה היא מה מאפיין את אכילת הקישואים והדלועים שיש בו מסר חיובי בהשוואה לגידולים אחרים. מפרש רבינו גרשום: "כאכילת קשואין ודלועין - שאוכלים מקצתם ומקצתם אין אוכלין". פירושו סתום למדי משום שעדיין לא ברור מהו הדבר הנאכל ומה איננו נאכל במינים אלו? את משפט זה ניתן להבין בשתי משמעויות שונות: שאוכלים "מקצתם" הכוונה לאכילת חלק מהפרי או לחילופין לאכילת חלק מהפירות (אבל כל פרי נאכל בשלמותו). המפרשים השונים נחלקים לשתי גישות על פי שתי משמעויות אלו.
מפרש המהרש"א בחידושי אגדות: "דלמא כאכילת קישואין כו'. פי' כאכילת קישואין שאינו נאכל כולו רק בשר שמבחוץ אבל הגרעינין והזרע שבתוכו נשארו, כן ישארו זרע ישראל בגלותם. ועוד יש לומר דהכי קאמר קרא: ואכלה אתכם ארץ אויביכם כמו שהארץ אוכלת קישואין שלמים שמניחים בה, שהבשר של הקישואין הוא כלה בארץ, אבל הזרע שבתוכו אינו כלה בארץ, ואדרבה הוא נשרש בארץ ומצמיח ועושה פרי שמגדל קישואין הרבה, כן תאכל אתכם ארץ אויביכם, שיהיה זרעכם לעתיד מפרה ומרבה בתוך ארץ אויביכם בזמן הגאולה במהרה בימינו יבוא". המהר"ל מפרש, באופן מעט שונה, שאין אוכלים את הקישואים והדלועים עד תומם משום שהם פירות גדולים וכך גם ישראל לא יכלו בגלל גדלם. יש המפרשים שאין אוכלים את הפירות עד סופם משום שיש להותיר את הקליפה הקשה לעיכול.
הערוך לנר דוחה את הרעיון שהקישואים והדלועים נבחרו לייצג פירות שזרעיהם נותרים לאחר אכילתם משום שבכל הפירות אין אוכלים את הזרעים: "ולענ"ד זה דחוק דבכל הפירות הוא כן, ולמה נקט קשואין ודלועין דוקא?". לכן מפרש שהמקצת שאיננה נאכלת היא אותם פירות הנשארים בשדה. המיוחד בצמחים אלו איננו העובדה שהזרעים אינם נאכלים אלא שחלק מהפירות נשאר בשדה ולא נאסף על מנת לשמש מקור זרעים לעונה הבאה. ובלשונו: "ולענ"ד י"ל על פי מה דאמרינן בשביעית (פ"ב מ"י) הדלועין שקיימן לזרע וכו' ע"ש, שנראה משם שהיו נוהגין להניח לכתחלה דלועין הראויין לאכילה בשדה עד שנתקשו, ולא נאכלו רק נעשו לגדל זרע, וזהו מה דקאמר דלמא כאכילת קשואין שאוכלין רק מקצתן ומקצתן נשארו לגדל זרע, כן ישארו גם זרע בית ישראל".
לענ"ד ניתן ליישב את קושייתו של הערוך לנר על ידי עיון מעמיק יותר בהנחה שהוא הציג האומרת שבכל מיני הפירות משאירים את הזרעים לאחר האכילה. אמת היא שגם בפירות אחרים אין אוכלים את הזרעים אך רק בדלועיים מספר הזרעים כה גדול (ראה למשל בתמונת מין קרוב - דלעת השדה). עלינו לזכור שרבים מהירקות המוכרים לנו לא היו באזורנו בתקופתם של חז"ל כמו למשל העגבניה, הפלפל ועוד. בצנון והלפת נאכל השורש המעובה וכלל אין בו זרעים. בחסה והכרוב נאכלים העלים. בחמצה (חומוס) ואפונה נאכלים הזרעים עצמם והתרמילים הם אלו שנותרים כפסולת. בכל גידולי הגרעינים כמו החיטה והאורז הזרעים עצמם הם אלו הנאכלים. בשקדים ותמרים יש גרעין בודד. הרימון נאכל לגמרי כולל זרעיו. ייתכן גם שעצי הפרי לא היו מועמדים להשוואה מלכתחילה משום שלא קיימת בהם כליה מכל סוג שהוא שהרי גם בעת אסיף הפירות העץ עצמו נשאר כשהיה.
נוכל לסכם שרק בקישואים והדלועים האכילה החלקית מבשרת ברכה רבה משום שהחלק הנותר הוא החלק שממנו מתאפשרת צמיחה רבה והתאוששות מהירה בעזרת הזרעים הרבים.
(1) חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 46-52).
(2) אנצל את מאמר זה בכדי להציג את הגישה הכללית המלווה אותי בכתיבת מאמרי במדורי ב"פורטל הדף היומי", כאשר אני עומד לפני דילמות מסוג זה. לאור כך ששאלת הזיהויים איננה אחת ממטרות כתיבתי אני מנסה להסתמך על דבריהם של פרשנים וחוקרים בתחום זה. במקרים של חילוקי דעות (כך הם פני הדברים בדרך כלל) אני נוטה לבחור בדעת הרוב או לעיתים להעדיף את הדעה המשמרת את השם הקדום בצמח בן ימינו. לדוגמה מאמר קודם שעסק באיסטיס. הרמב"ם תירגם איסטיס לניל אך זהות הניל שאליו התכוון הרמב"ם נתונה למחלוקת ולכן בחרתי באחת האפשרויות שהיא איסטיס הצבעים משום שכך נקרא הצמח גם בימינו. בחלק מהמקרים ניתן לחלץ מתוך המקורות מאפיינים שגם אם אינם מאפשרים לזהות מין ספציפי יש בכוחם להציע קבוצת מינים מצומצמת יותר הכוללת את המין שאותו אנו מחפשים. חשוב גם לזכור שגם אם אנו מזהים מין מסויים ברמת בטחון גבוהה יחסית עדיין יש מקום להניח שבמהלך כ - 1,500 השנים שחלפו מאז שהדברים נכתבו חלו שינוים בתכונות רבות של צמחים ובעלי חיים שהיו בשירות האדם בגלל תהליכי טיפוח והשבחה גנטיים.
רשימת מקורות:
ז. עמר, גידולי א"י בימי הביניים (עמ' 271-272).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 71).
מ. כסלו, 'לזיהוי הקישואים, הדלועים, האבטיחים והמלפפונות'. בספר "מנחת ספיר: אסופת מאמרים", בעריכת ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר. הוצאת מכללת "אורות ישראל".
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.