מדוע רבה היה עצוב?
הרב דב קדרון
גיטין לז ע"ב
בגמרא מסופר שרבה הלווה כסף לאבא בר מרתא, אולם הוא שילם לו את החוב לאחר שמיטת כספים ומשום כך היה צריך רבה לומר לו: "משמט אני", וכתוצאה מכך היה עצוב שלא קיבל את כספו. לאחר מכן אביי יעץ לאותו לווה שילך שוב לרבה ויאמר לו: "אף על פי כן", ואז יכול היה רבה לקבל את כספו.
ר' צדוק הכהן מלובלין (דברי סופרים אות א) כותב שבדרך כלל אדם הנקי מתאוות ונגיעה לעצמו, בוודאי מרגיש שמחת לב כשמקיים פקודי ה' הישרים, ואף על פי שמפסיד על ידי זה ממונו וכיוצא, כיון שהמצווה בכך, ומצות ה' יקרה ממאודו, ואם אדם מרגיש צער זה סימן שאינו מצוה. אם כן לכאורה קשה מדוע הרגיש רבה צער במה שלא קיבל את הכסף?
הוא מתרץ שהמצווה היא רק לומר דיבור של שמיטה, כפי שלומדים (במשנה סוף שביעית) מהפסוק (דברים טו, ב): "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה", שצריך להיות דיבור של שמיטה, אך אין מצווה באמת לוותר על החוב, ואם הלווה אומר "אף על פי כן" אזי מותר למלווה לקבל בשמחה את כספו, ולכן רבה הצטער, כי אמנם את מצוות הדיבור "משמט אני" הוא קיים בשמחה, אך מכיוון שאין מצווה בהפסד הממון היה לו צער בכך.
אולם המאירי (ספר מגן אבות (למאירי) ענין טו) חולק על כך, ומוכיח ממעשה זה שאין כלל חיוב של שמיטת כספים נוהג בזמן הזה בחוץ לארץ, אפילו לא מדרבנן, אלא נהגו זאת רק כזכר בעלמא, כי בוודאי אם היה חיוב לנהוג שמיטת כספים לא היה רבה עצוב בגלל הפסד כספו, כי ח"ו היה עובר בזה על אזהרת התורה: "השמר לך פן יהיה דבר וגו'" (דברים ט"ו ט').
