צוהר להתהוות המשנה והתלמוד / אלכס טל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

קושי בהבנת תירוץ אמוראי מוצא את פתרונו האפשרי בזיהוי הרובד הקדום של המשנה. פתיחה למסכת שבועות

הדפים הראשונים במסכת שבועות עוסקים בנושאים מנושאים שונים, וכמעט לא בענייני השבועות שיידונו בהמשכה. ובמה הם עוסקים? בעיקר במספרים. בעקבות המשנה הפותחת את המסכת נידונים ארבעה עניינים שהם 'שתיים שהן ארבע' – שבועות, ידיעות הטומאה, יציאות השבת ומראות נגעים. פתיחה זו אופיינית היא. פרופ' אברהם גולדברג, בפירושו למשנת שבת, חקר ומצא כי כמחצית ממסכתות הש"ס פותחות במספרים – אם בפירוש (למשל במסכת תרומה: 'חמישה לא יתרומו') ואם בצורה של רשימות ממוינות (כגון בפאה: 'אלו דברים שאין להם שיעור'). עניין סגנוני הוא זה, אך שיקולים אלו חשובים היו בעריכת קובצי המשניות שנשנו על פה.

חריגה מהסדר

אף אנו נפנה מבטנו אל מִשפט מִסְפָּרִי אחד מן המשנה הראשונה וסוגיית התלמוד שעליו. משנתנו שונה: 'יציאות השבת שתיים שהן ארבע'. משנת שבת פותחת במשפט דומה אך מפורט יותר: 'יציאות השבת שתיים שהן ארבע בפנים ושתיים שהן ארבע בחוץ'. על הבדל זה שואל התלמוד, ומביא מספר תירוצים. לנוכח מקבילה כמעט מדויקת זו יש לתהות היכן נשנה בראשונה משפט זה. שאלה זו היא רק אחת ממספר לא קטן של בעיות הסובבות סוגיה זו, בעיות המדגימות את המורכבות הרבה של התהוות הספרות התלמודית, ולהלן ננסה לעמוד על חלקן. אך ראשית לסוגיה עצמה שבדף ה' ע"א-ע"ב. את פעולת ההוצאה מדגימה משנת שבת בעזרת בעל הבית (ב"ב) המושיט לעני פת לחם. ב"ב עומד בביתו, שהוא רשות היחיד, והעני ברחוב שהוא רשות הרבים. שתי דרכים להוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים – על ידי ב"ב ועל ידי העני. גם אפשרות ההכנסה כפולה באותה צורה. הרי לפנינו ארבע פעולות. שתיים מתוכן נקראות 'אבות' (הוצאה) ושתיים 'תולדות' (הכנסה). כך מגיעים לחשבון שתיים שהן ארבע של משנת שבועות. משנת שבת מחלקת כל פעולה לשתיים – 'חיוב', כאשר הפעולה נעשתה בשלמותה על ידי אדם יחיד, ו'פטור', כאשר השתתפו בה העני וב"ב יחדיו. כך מגיעים לשמונה פעולות. והרי חלקי עיקרי הסוגיה:

קושיה: מדוע במשנת שבת יש פירוט יותר גדול ממשנת שבועות?
[1] פירוט היתר במסכת שבת נובע מכך שזהו עניינה – 'עיקר שבת' – ולכן נשנו שם לא רק האבות (הוצאה) אלא גם התולדות (הכנסה). כאן נשנו רק אבות.

קושיה: אם באבות הכוונה להוצאה, הרי יש שתיים בלבד (בעל הבית המוציא והעני המוציא) ולא ארבע?
[2] אמר רב פפא: במשנת שבועות שונים רק את החיובים – שתי הוצאות ושתי הכנסות. במשנת שבת שהיא עיקר הנושא שונים גם את החיוב וגם את הפטור.

קושיה: אם הכוונה היא להוצאות והכנסות מדוע שונה המשנה 'יציאות'?
[3] אמר רב אשי: גם הכנסה נקראת 'הוצאה', שכן כל עקירת חפץ ממקומו נקראת הוצאה.

[4] אמר רבינא: כך מדויק גם ממשנת שבת.

[5] רבא אמר: רשויות שנו, רשויות שבת שתים שהן ארבע.

שלוש קושיות וחמישה תירוצים בסוגיה. התירוץ הראשון סתמי, ואילו הבאים אחריו מוזכרים בשמות. רב פפא הוא בן הדור החמישי בבבל, רב אשי צעיר ממנו, ורבינא צעיר משניהם. עד כאן הסדר כרונולוגי לגמרי. אולם התשובה האחרונה היא משל רבא, בן הדור הרביעי! מדוע חורגת היא מסדר הדורות? אכן, כבר בעלי התוספות חשו בבעיה (ד"ה 'רבא אמר'):
יש שמוחקים רב אשי בתירוצא דלעיל ד'תנא הכנסה הוצאה קרי לה', דהש"ס לא היה קובע דברי רבא אחר רב אשי, דביום שמת רבא נולד רב אשי.

תוספות דוחים הצעה זו המתערבת ביד חזקה בטקסט (ושלא נמצא לה סימוכין בכתבי היד). לדעתם רבא אינו חלק מעניינה של הסוגיה, ודבריו נועדו לענות על שאלה אחרת: מדוע המשנה משתמשת בשם העצם 'יציאות' ולא בשם הפעולה 'הוצאות'? על כך עונה רבא ש'יציאות' פירושן 'רשויות' – מוצאות ומבואות.

אלא ששאלה זו אינה נמצאת בסוגיית התלמוד, והיא אינה אלא קושיית תוספות במסכת שבת (ב ע"ב, ד"ה 'רשויות קתני'):
ו'יציאות' נראה לריב"א (ר' יצחק בן אשר הלוי משפיירא, תלמידו של רש"י) שהוא כמו 'תוצאות', שמצאנו רשויות שנקראות 'הוצאות' דכתיב (במדבר לד): "והיו תוצאותיו הימה" ומתרגמינן 'רשוותיה'.

רבא האחרון

חוקרי התלמוד שבמאה העשרים עסקו גם הם בסוגיה זו, וניסו על פי דרכם לענות על בעיה זו. חנוך אלבק טוען כי היו מספר אמוראים ששמם רבא, ואחד מהם הוא בן הדור השביעי, תלמידו של רבינא. כהוכחה לכך הוא מביא מספר קטן של סוגיות, ביניהן זו. אף שאין לכך הוכחה חד-משמעית, זו טענה אפשרית שכן השם רבא בעייתי כשלעצמו. זהו קיצור של ר' אבא או אבה – שם נפוץ למדי. מכאן גם הערבוב בכתבי יד בין האמוראים הידועים רבא ורבה.

לדעתו של חוקר אחר, אברהם וויס, מדובר על רבא בן הדור הרביעי, וסוגייתו כבר עמדה לפני רב פפא. רבא ענה על השאלה הראשונה של התלמוד, אך הפיתוח של סוגיה זו לא הגיע לידי העורך (או שמתחילה לא היה קיים). עורך זה הכניס את המשא ומתן המפותח של האמוראים האחרונים לפני דברי רבא וכך הפריד בין הדבקים. אלא שבחינה מדוקדקת של המבנה המקורי המוצע מעלה קשיים רבים מכדי לקבלה.

אברהם גולדברג, שהזכרנוהו לעיל, גורס כי חריגת סדר האמוראים מן הכרונולוגיה הידועה נובעת מאופי תירוצו של רבא. תירוץ זה קצר ופשוט, בוודאי בהשוואה לאלה של האמוראים האחרים שעליהם מקשה התלמוד. במקרים כאלה, 'דרכו של מסדר הסוגיה בבבלי להביא את הפירוש הפשוט ביותר והקולע ביותר בסוף'.

שלושה הסברים אלו, וישנם אף נוספים הנובעים מהשוואה לסוגיית הירושלמי ולהמשך סוגיית הבבלי בשבת. מגוון האפשרויות, הטובות והטובות יותר, מלמד על מורכבות הסוגיה התלמודית ועל הקשיים בהבנת יצירתה ועריכתה, קשיים הקשורים קשר בל יינתק להבנתה הנכוחה.

כיווני פרשנות

אך למה מתכווין רבא בתירוצו? בעוד שתוספות מנתקים אותו לגמרי ממהלך הסוגיה, רש"י מבינו כעונה על קושיית התלמוד 'והא יציאות קתני' (שבת ב ע"ב, ד"ה 'רבא אמר'):
דקשיא לך לישנא דיציאה - בין הכא בין התם רשויות קתני: רשויות שתים, רשות היחיד ורשות הרבים שהן ארבע בפנים כו', כלומר: ועל ידיהן יש לך ארבע איסורין בפנים, וכנגדן בחוץ, ומהן לחיוב ומהן לפטור, וההיא דשבועות - כולהו לחיובא, כדאוקימנא.

כלומר, באופן עקרוני גם רבא מבין שהמשניות מדברות על סוגי הפעולות של ההוצאה וההכנסה, אלא שהוא מקשרם לשתי הרשויות – היחיד והרבים – כדי להסביר את מספר האיסורים במשנה.

י"נ אפשטיין מעלה אפשרות נוספת, והיא שרבא מתייחס לסוגי הרשויות, שהן ארבע במספר: רשות היחיד ורשות הרבים, כרמלית ומקום פטור. הצעה זו נובעת מניתוח מבנה שתי המשניות בשבועות ובשבת, ומלמדת על תהליך ההתהוות של השכבה התנאית בספרות התלמודית.

המשפט 'יציאות השבת שתיים שהן ארבע' הוא המשפט הבסיסי המשותף למשנת שבת ולמשנת שבועות, וככזה הוא מהווה את הרובד הקדום ביותר של המשנה. משנת שבועות מביאה רשימת נושאים, ולכן מובאת בה רק שכבה זו. לעומתה, משנת שבת – 'עיקר שבת' – מפתחת את הרובד הבסיסי בכיוון של פטור וחיוב כפי שהזכרנו לעיל, וזאת על ידי הביטוי 'כיצד'. מנגד, התוספתא לוקחת את פירוש המשנה לכיוון שונה לחלוטין – כיוון ארבע רשויות, כפי שרבא פירשה דורות מאוחר יותר. וכך היא תמונת התפתחות המשנה הקדומה:

למדנו סוגיה אחת בתלמוד – סוגיה פשוטה במבט ראשון, והנה תלויים בה כבשׂערה הררים רבים הנוגעים להתהוות המשנה והתלמוד עצמם. ללמדנו, ש'הפוך בה והפוך בה דכולה בה'.