פחד ונחמה בגלות / יעקב מאיר
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
בסוף מסכת מכות מובאת הדרשה הבאה: "אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבנו על ישראל, באו ארבעה נביאים ובטלום". הרביעית שבהן היא "משה אמר – ואבדתם בגוים, בא ישעיהו ואמר – והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'". ר' יוסי בר חנינא, בן דורו הצעיר של ר' יוחנן, שחי בארץ ישראל בדור השלישי לאמוראים, מבין את המילה 'ואבדתם' כמו 'והתפזרתם', ולכן כאשר יתקע בשופר גדול, כפי שניבא ישעיהו, ישוב העם מן ה'איבוד' ויתקבץ בחזרה לארצו.
לעומת זאת רב, הדובר הבא בסוגיה, בן הדור הראשון לאמוראים, שלמד בארץ ישראל אצל רבי יהודה הנשיא ואז גלה לבבל להקים בה את ישיבת סורא, דורש: "אמר רב, מסתפינא מהאי קרא 'ואבדתם בגויים'". רב מעיד על עצמו שנבואת משה מפחידה אותו, ואולי יש לתלות זאת בדרך פירושו את המילה 'ואבדתם'.
רב מתגורר בבבל. הוא כבר מתגורר בין היהודים המפוזרים ולכאורה אין לו מה לפחד מפיזור נוסף, אלא אם כן הוא מפרש 'ואבדתם' כמו 'דבר האבד' – מלשון כליה. על פי פירוש זה כאשר יהיו ישראל מעורבים בין הגויים תבוא עליהם כליה, ומכך הוא מפחד. תגובתו של רב פפא (תושב בבל גם הוא) מחזקת את ההבנה הזו – "מתקיף לה רב פפא דלמא כאבידה המתבקשת, דכתיב 'תעיתי כשה אובד בקש עבדך'". רב פפא מציע פירוש אחר למילה 'ואבדתם', ופירושו זהה לדרך פירוש המילה באגדה הראשונה. על פי דבריו 'ואבדתם' איננו איבוד שהוא כליה אלא איבוד דרך שממנה ניתן לשוב.
יש לציין שככל הנראה רב לא הכיר את דרשתו של ר' יוסי בר חנינא - ביניהם מפרידים שני דורות ואלפי קילומטרים של הסהר הפורה - וגם לא את רב פפא, תלמידם של אביי ורבא המאוחר לו בכארבעה דורות. ייתכן שרב פפא כבר שמע את הדרשה שהתגלגלה לבבל מפי ר' יוסי בר חנינא ועל פיה התקיף את דברי רב.
אז מציעה הגמרא "אלא מסיפא [דקרא] – 'ואכלה אתכם ארץ אויבכם'". לפי הצעה זו רב לא חשש מתחילת הפסוק אלא מסופו, שממנו משמע שאחרי ההליכה לאיבוד תאכל הארץ את האובדים. על כך מגיב מר זוטרא: "מתקיף לה מר זוטרא (ואיתימא רב אשי) – דלמא כאכילת קישואין ודילועין".
התשובה להצעת הגמרא באה הפעם מפי אחד מראשי הדור החמישי לאמוראים, ראש ישיבת פומבדיתא, מר זוטרא או רב אשי חברו. גם הפעם צורת הנחמה היא פרשנות אחרת של מילה בפסוק המפחיד. רב הבין את המילה 'ואכלה' כאכילה שאין אחריה דבר, אך כנגדו מפרש מר זוטרא, או רב אשי, שאכילה זו היא 'אכילת קישואין ודלועין', ומפרש רבנו גרשום: "שאוכלים מקצתם ומקצתם אין אוכלים", כלומר מן הקישואין והדילועין אוכלים את הבשר ומשאירים את הפסולת בלבד, וכך יקרה גם לעם ישראל בעמים.
אך פירושו קשה. אם הארץ תאכל רק חלק מישראל עדיין יש לפחד מהפסוק ואין פה נחמה של ממש. לכן מציע המהרש"א פירוש מנחם יותר, וממילא גם מדויק יותר: "...כמו שהארץ אוכלת קישואין שלמים שמניחים בה, שהבשר של הקישואין הוא כלה בארץ אבל הזרע שבתוכו אינו כלה בארץ, ואדרבה הוא נשרש בארץ ומצמיח ועושה פרי, שמגדל קישואין הרבה – כן תאכל אתכם ארץ אויביכם שיהיה זרעכם לעתיד מפרה ומרבה בתוך ארץ אויביכם בזמן הגאולה בב"א".
כך ניחמו כביכול בני הדורות המאוחרים שבבבל, הרואים בעיניהם שבני בבל לא אובדים ולא נאכלים, את ראשון היורדים לבבל שחשש כל כך ממה שיכול לקרות לבניו בין הגויים.
